אבל זה רק עץ!" חזרה טליה באוזנה של יעל בפעם המי יודע כמה באותו טיול. "את יודעת, דבר כזה שצומח במשך הרבה שנים ואז עושה לנו צל, דב כזה שחיות גרות בו, דב כזה שהרבה ממנו יוצר יער- לא עיר. עץ!" היא התעקשה בזמן שחברתה הובילה אותה במעלה הכביש הצדדי.
אני יודעת מה זה עץ, ובכל זאת- זה לא היה עץ רגיל. הוא ממש חייך אליי" יעל נשמעה מאוד בטוחה בדבריה.
"זה עץ! הוא לא יכול לחייך! אפילו הסנאי שגר בו לא יכול לחייך אלייך" התעקשה טליה.
"זה ממש לא נכון, אם היה גר שם סנאי, בוודאי שהוא היה יכול לחייך אלייך," היא התעקשה. "רבל שום סנאי לא גר שם, והעץ עצמו מחייך, חכי ותראי." שתי הבנות התרחקו מהעיירה, יעל מלווה ברטנותיה של טליה שלא מאמינה שלטבע יש חיים משלו. אבל היא ראתה אותו, הרי רק הבוקר חייך אליה, והיא לא הייתה רצה חזרה את כל הדרך למטה כדי להוציא אותה רחוק כל כך בשביל כלום, הרי הייתה חייבת להוכיח לה שהטבע אכן חי וקסום.
"בואי נחזור, אין כאן כלום"-
"הנה אתה!" קראה יעל בהתרגשות והסתובבה על צירה כדי לעמוד מול עץ בצד הדרך. טליה שהייתה מספר צעדים מאחוריה הרגישה משב רוח קל והבחינה בענפי העץ זזים בגללה. "תראי, ה וא אומר לך שלום" צחקה יעל.
"זאת רק רוח, וזה רק עץ" טליה הייתה בטוחה שחברתה השתגעה לגמרי.
"בואי תרי אותו מכאן, ברור שמאחורה את לא תביני כלום" טענה יעל. טליה פסעה את מספר הצעדים שהפרידו בין השתיים, נעמדה לייד יעל והסתובבה עם פניה לכיוון העץ. להפתעתה, במבט ראשון נדמה היה בדיוק מה שחברתה טענה- שעץ מחייך אליה ומנופף לה לשלום.
"וזה עדיין רק עץ," היא לא חזרה בה למרות שהמבוכה הציפה אותה, כי כעת הבינה על מה חברתה דיברה.
"זה בגלל שהיום המוח שלך אטום לקסם של הטבע" אמרה יעל והוציאה לה לשון. טליה לא יכלה שלא לצחוק ממנה, ואכן, גם העץ צחק.
304 מילים.
מחסום כתיבה מטורף וממורמר. ><"
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
