סוף סוף משהו שאני אוהבת!
בכוונה אין לזה סוף,
את חלק א' אני מגישה כסיפור לתחרות בבלוג הזה,
ובגלל השוונג המטורף אני עוד אמשיך את הסיפור למי יודע כמה פרקים.
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איפשהו באמצע.
בבום אחד זה קרה: הלילה טס כאילו מעולם לא היה, הבוקר ליטף את החלון בחדר השינה, והתודעה החלה לזחול לאיטה חזרה אל גופה של מירית. בחצי עין שנפקחה בקושי היא הצליחה לראות בשעון שעל פרק היד שלה שהשעה כעת תשע וחצי בבוקר, המיטה הייתה כל כך נוחה לה והכרית ישבה בדיוק במקום הנכון תחתיה, השמיכה הייתה דקה, קרירה מבחוץ כשקרני השמש עוד לא הספיקו לחמם אותה.
ברגע אחד נפקחו שתי עיניה של מירית בבהלה. איפה אני?
היא הסתובבה על צידה וראתה את דניאל שוכב על החצי שלו במיטה, לא מחבק אותה כמו שקרה תמיד כשישנו יחד, רק מכורבל בעצמו ובשמיכה שלו, שמיכה נפרדת משלה, ואפילו לא הרגיש בכך שהתעוררה.
במבט חטוף על פני החדר היא זיהתה אותו כחדר השינה שלה, ובכל זאת משהו שם היה שונה, כאילו שזה לא באמת חדר השינה שלה.
חריקות של קפיצים מתחת למזרון.
הסדין זז.
המזרון זז.
דממה.
שוב חריקות של קפיצים.
דניאל התעורר למשמע התזוזה הבלתי פוסקת על המיטה והופתע לגלות שם את מירית חסרת מנוחה. כבר קרו כמה פעמים שנפגשו בפאב והיא לא הייתה במצב שאפשר לה לחזור לביתה, ברגל או באוטו, ולכן התאכסנה אצלו- זו הרי הייתה פעם הדירה שלה, המיטה שלה, והוא בין היתר היה פעם החבר הכי טוב שלה, אז למה לא. הוא לא זכר מה עשה בלילה הקודם, יכול מאוד להיות שגם הוא יצא לפאב הזה ושוב הם נפגשו ושוב הציע את דירתו, אבל שום עובדה לא ניקרה לו בראש לכאן או לכאן.
"בוקר טוב לך" הוא מלמל בעייפות לנוכח חוסר המנוחה של מירית. היא נראתה כאילו נלחמת עם השמיכה מי תנצח כשידה על העליונה, וכעת הסתובבה אליו ונראתה מוטרדת.
"בוקר," היא אמרה מהוססת, ממתי מירית לא משיבה לו בבוקר טוב?
"התזוזות הבלתי פוסקות שלך ממש מטרידות אותי" הוא אמר. "מה קרה?"
"אתה לא מרגיש מוזר?" היא שאלה.
"בטח שאני מרגיש מוזר, אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב כמה שתינו אתמול עד שאני לא זוכר בכלל שהגעת,"
"מה זאת אומרת לא זוכר בכלל שהגעתי? זה הבית שלי" היא אמרה כאילו זה היה הדבר המובן מאליו, למרות שהדירה הזאת כבר מזמן לא בבעלותה.
"ברור שזה הבית שלך, את יודעת שלא משנה מה הדלת הזאת תמיד תהיה פתוחה בשבילך" הוא השיב לה ברוגע, בטוח שהכל עוד יתבהר להם. "קפה?" הוא הציע, אם כבר נכנס לשיחה הזאת בלי להירדם- סימן שזה הזמן לקום.
"זה בסדר, אני אכין" היא אמרה, ובלי לחכות לתשובתו קמה מהמיטה. דניאל הבחין שהיא לבושה בחולצת טריקו גזורה בלי שום דבר מתחתיה, ותחתונים בלבד. כך הייתה הולכת לישון לידו גם לפני שהיו יחד, אבל לא עכשיו. מה קרה פתאום?
מירית קמה מהמיטה כשכאב ראש קדח בראשה מהשיחה הקצרה שהתנהלה כרגע. היא חצתה את החדר, מרגישה את מבטו של דניאל ננעץ בה מסיבה כלשהי שלא היו לה מספיק כוחות כדי להתמקד גם בה עכשיו, והלכה אל המטבח. בצעד הראשון בתוך המטבח היא קלטה לפתע שמשהו לא בסדר בסלון. ממתי יש לי פלזמה? היא ניסתה למקד את ראייתה בטלוויזיה הגדולה שנתלתה על הקיר. במבט חטוף היא הבינה ששאר הדברים הם אותם הדברים המוכרים לה ולכן פנתה חזרה אל המטבח.
שוב אין נס קפה, אז היא הכניסה לפינג'אן כמות כפולה של קפה שחור והרתיחה אותו על הגז. בזמן שהוציאה מארון הכלים שתי כוסות והוציאה את החלב מהמקרר, דניאל גרר את עצמו אל תוך המטבח.
"רק אל תתבלבלי בין הכוסות שלנו" הוא זרק לעזרה בניסיון להתבדח והתיישב על כיסא בפינת האוכל במטבח.
"אל תדאג, אני עושה לשנינו את אותו הדבר" היא השיבה לו בלי חשק לצחוק ומגזה לשניהם חצי כוס מהמים הרותחים.
"אז למה החלב בחוץ?" הוא שאל בבלבול.
"קפה עם חלב, כרגיל" היא השיבה וסיימה להשלים כוס אחת בחלב.
"אני אלרגי לחלב, מירית, באיזה שנה את חיה?" הוא שאל כאילו זה מובן מאליו ומנע ממנה למזוג חלב גם לכוס השנייה מרוב התדהמה על התשובה שמעולם לא שמעה ממנו לפני כן.
"ב 2010 כמובן, ממתי אתה אלרגי לחלב?"-
"מאז 2013 " הוא השיב, ומירית התבלבלה לגמרי.
2010? בגלל זה חשבה שהדירה שלה, כי ב2010 הדירה באמת הייתה שלה. דניאל הפנה את מבטו ללוח השנה שנח על המקרר כמעט באותו רגע שמירית נזכרה בו גם היא.
20.6.2012.
"למה יש פה לוח שנה שמראה שנתיים קדימה?"מירית שאלה בתמימות כמעט משכנעת.
"הוא מראה שנתיים אחורה, אם כבר, אני ממש לא מבין מה הולך פה" הוא אמר בזמן שבהה בלוח שנה וניסה להיזכר מה עשה ביוני של 2012.
"אוקי, אחלה השקעה דניאל, בוקר טוב גם לך, ותודה על הפלזמה" היא אמרה בחצי צחוק ומזגה חלב גם לכוס השנייה.
"אני באמת אלרגי לחלב," הוא אמר בקול הכי רציני שיכל לגייס. ביוני של 2012 הוא היה עם מירית בשיט ליוון, שנייה לפני שהלימודים מסתיימים וכל החופשות יהיו מוצפות בבני נוער מציקים, שנייה לפני שהחום יקפוץ לרמה בלתי נסבלת ואיתו גם המחירים. ביוני 2012 הייתה תקופה שהדירה שלהם הייתה ריקה, ובכל זאת הנה הם כאן. "ובתאריך הזה אנחנו ביוון, עוד שנתיים" הוא אמר, לא מצליח לסדר בראשו מה בדיוק הולך שם.
"מה זאת אומרת בתאריך הזה בעוד שנתיים אנחנו ביוון?" היא הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח. "באיזה שנה אתה חי?"
" 2014 " והוא לא הוסיף כמובן, כי שום דבר כבר לא היה מובן לו.
ביקורת מתוך בלוג התחרות:
6. another word:
another word יקרה, קודם כל אני שמחה לראות שהתחברת ואהבת מאוד את הנושא, ואפילו תמשיכי לפתח אותו בקרוב.
לענייני הסיפור עצמו. אז קום כל אני חייבת להגיש שהמבנה של הסיפור שלך מאוד מרשים... ירדת שורה במקומות נכונים ועשית כל מיני משחקים כאלו בשורות עצמן. זה מקל על הקריאה.
הסיפור שלך כתוב בצורה יפה, אני אוהבת את התיאורים הרחבים שלך והמפורטים שתורמים באמת הרבה הנאה לקריאה של הסיפור.
התוכן שלך מצא חן בעיניי, שכן הוא לא היה נסחף מידי, מוגזם מידי, והיה מאוד פשוט בלי יותר מידי ללכת רחוק.
המשימה הייתה יותר לקחת דמות מהעבר היותר רחוק להפגיש אותה עם דמות עכשווית, לתאר מה היא חושבת על העולם של המאה העשרים ואחת וכיצד היא מגיבה לשינויים הניכרים.
בסך הכול אהבתי את הסיפור. כל הכבוד!
>>>
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(