צניחה חופשית

עוד פרק!

אני מתה על הסיפור הזה!

4.

            מירית מצאה את עצמה באמצע פאב קטן ופינתי, מיואשת מכל הקפיצות בזמן. רק אתמול תכננה את טיול החלומות שלהם והלכה לישון מחובקת בזרועותיו של דניאל והנה היא כאן, אפילו לא זוכה ליהנות ממנו.

            באיזה שנה היא בכלל? אף מכשיר טלפון לא היה עליה בזמן המעבר ואף אפשרות שעלתה בדעתה לא הייתה הגיונית מספיק כדי לברר את נקודת הזמן אליה הגיעה.

            בצעד עייף היא יצאה מהפאב ומייד זיהתה את הרחוב כאחד הרחובות של תל אביב, עיר הולדתה, ולמזלה הרחוב היה קרוב לדירה שלה. עם עוד קצת מזל- היא נמצאת בשנה שלא הרבה השתנה בה, הרי מישהו גר בדירה הזאת, היא- או דניאל- או שניהם. אם דניאל יהיה בבית היא כבר תוכל להבין לפי התגובה שלו באיזה שלב הם, ובכל מקרה על הלוח שנה היא כבר תוכל לראות את התאריך.

            היא נהנתה מכל רגע בו צעדה ברחובות תל אביב, ותוך עשר דקות להערכתה היא הגיעה לבניין המיוחל ונכנסה לחדר המדרגות שבו. כל החנויות בדרך היו סגורות, או יום שבת או שעה מאוחרת מדי בלילה.

            דפיקה מהוססת על הדלת הביאה אחריה צעדים כבדים שהתחזקו  מאחד לשני. מישהו מתקרב לדלת.

            כשהדלת נפתחה, עמדה מולה אישה באזור גיל העשרים, בערך בגילה, עומדת ומתבוננת בה.

            "כן?" שאלה האישה בחוסר סבלנות. מירית אזרה כל טיפת אומץ שהייתה בה.

            "דניאל בבית?" היא שאלה, מצפה לגרוע ביותר: מטח של צעקות  על ביקורה הפתאומי והמטריד.

            "הוא עדיין לא חזר" שמעה מירית לפתע. "מי את?" לאן הוא הלך?

            "בת דודה שלו," היא שיקרה בלי להסס, בתקווה שהאישה מולה לא מכירה אותו מספיק זמן כדי להכיר או לשמוע על משפחתו. אם רק הייתה יודעת באיזה שנה היא נמצאת...

            "אז את ליה המפורסמת?" שאלה אותה האישה וחיוך נמתח על פניה. ליה? כן, ליה, בת גילם שלומדת וגרה בחו"ל, וכשהיא באה לבקר בארץ זו ממש סיבה למסיבה.

            "כן, איך ידעת? הוא מדבר עליי כל כך הרבה?" היא זרמה עם השקר שנתפס בעיני האישה הזרה, רק תני לי להיכנס!

            "בואי, כנסי, הוא צריך לחזור ממש עוד מעט" היא הזמינה אותה לדירה המוכרת, טוב להיות בבית.

            מירית שמעה את הדלת נטרקת מאחוריה בזמן שבחנה את הבית, מנסה לא להיראות כאילו היא מכירה בו כל מטר ומטר. הריהוט היה אותו ריהוט מקורי שלה, והמארחת שלה הכירה את דניאל. אולי הגיעה לעתיד שאחרי 2014?

            "אז מירית, מאיזה שנה את מגיעה אליי?" ולשאלה הזאת בהחלט לא הייתה מוכנה.

            היא כל כך תמימה חשבה מירית כשהביטה באישה שעמדה לפניה. היא הצליחה להבהיל אותה כהוגן, כנראה שיש תועלת ללימודי משחק בתור מגמת הרחבה בתיכון. בתור זו שידה על העליונה, מירית הרגישה מאוד מרוצה מעצמה ומהשנינות שיצאה בין שפתיה.

            "מה הכוונה מאיזה שנה אני מגיעה אלייך?" היא שאלה, עיניה שאלו יותר, היא בהחלט התבלבלה.

            "דיי נו, אני יודעת שאת לא ליה," היא השתדלה שלא להתגלגל מצחוק בנוכחותה, אחרת בכלל הייתה מאבדת את השפיות. איך היא לא מזהה אותה?

            "אז מי את?" היא ניסתה לתקוף חזרה. איך היה לה האומץ, מירית בחיים לא תדע. היא נמצאת בבית שנדמה לה שהוא שלה, בידיעה שהוא לא, מול בעלת הבית, ומעזה לשאול אותה מי היא אחרי ששיקרה לגבי זהותה. כשהציגה בראשה את ההשתלשלות כך, גם מירית עצמה התרשמה מכך.

            " 2016 " היא אמרה ברוגע. רק שנתיים, אל תגידי לי שאת עד כדי כך עייפה שאת לא שמה לב.

            מירית התבוננה באישה וניסתה להבין מה הכוונות שלה. היא אירחה אותה בידיעה ברורה שהיא משקרת, ולמרות שהכריזה על הידיעה הזאת היא עדיין מקבלת אותה בזרועות פתוחות. מי זאת בכלל שיודעת עליה כל כך הרבה?

            "את לא שפויה" היא אמרה כשהבינה לבסוף. האישה רק חייכה לנוכח תגובתה.

            "את לא שפויה. דברי איתי עוד שנתיים" היא השיבה, משועשעת.

            "אז למה את כאן?" שאלה מירית. תמיד חשבה שלהיתקל בעצמך ישאיר אותך פסיכי, או לפחות עם צלקת, אבל הנה היא מקבלת את עצמה בזרועות פתוחות ואפילו משועשעת מנוכחותה, לא נראה טראומתי במיוחד.

            "דניאל באמת יצא," היא החלה לספר בזמן שהלכה למטבח. "אבל נראה לי שהוא צריך לחזור בזמן הקרוב. את עדיין שותה עם חלב?"

            "את לא?" שאלה מירית, מעולם לא חשבה להפסיק לשתות קפה עם חלב רק בגלל האלרגיה של דניאל, הרי הם בכלל לא ביחד. או שכן?

            "אין לנו חלב בכלל" היא השיבה משועשעת.

            "גם קפה רגיל זה בסדר" מירית בחנה את כל מה שקלטו עיניה בדירה: הכל אותו הדבר, עם שינויים קטנים ולא מהותיים.

            "אני יודעת" היא אמרה בזמן שערבבה את התוכן בתוך שתי הכוסות.

"אם דניאל יראה את שתינו הוא יתחרפן" היא צחקה למשמע המסקנה שהעלתה בעצמה.

            "אתם ביחד?"

            מירית חיכתה לשאלה הזאת שתגיע. כבר הרבה זמן היא חושבת על תשובה, מאז שהבינה שתצטרך להסביר לעצמה את המצב המוזר שנקלעה לו. והנה היא כאן, יושבת עם עצמה בסלון ביתה ועדיין מהססת.

            "תגידי לי, מירית, ממתי את יודעת על הנסיעה בזמן?" היא החליטה להתחיל כך את ההסבר.

            "זאת הפעם השלישית שזה קורה לי, למה?" היא נשמעה ספקנית, כאילו שלא בטחה בעצמה.

            "בפעם הראשונה נעלם לך שבוע מהחיים ופתאום מצאת את עצמך בחופשה ביוון, בפעם השנייה ארגנת לעצמך את החופשה אבל לא זכית לחוות אותה שוב, כי הגעת לכאן. את בכלל רוצה לחזור לזמן שלך?" היא הטיחה בה את העובדות. זה היה יכול להיות משעשע לראות את עצמה מהצד אם לא הייתה טרודה כל כך בעצמה בשאלה הזאת.

            בהתחלה קפצתי בזמן, אחר כך השלמתי אותו אחורה, ועכשיו קפצתי קדימה"-

            "הרבה קדימה, מאיזה שנה את במקור?" שאלה מירית. אין שום מצב ששתיהן הגיעו מאותה שנה, למרות שעברו את אותן טלטלות זמן.

            " 2014, מאיזה שנה את?" היא השיבה לה.

            " 2015," מירית היססה מעט לפני שהמשיכה.

            "אבל?" היא שאלה כאילו קראה את פניה, את קולה, ומה הפלא- הרי הכירה אותה למעשה כמעט כל חייה.

            "אבל אני כאן כבר כמעט שנה, אחרי שביקרתי בכל אירוע משמעותי שהיה לי עם דניאל" מירית לא הייתה בטוחה שתבין מה הכוונה.

            "כמה פעמים קפצת בזמן?" היא שאלה כאילו הזדעזעה מראש לקבל את התשובה הגרועה ביותר.

            "שמונה" היא השיבה, שפתיה התכווצו לנוכחות המחשבות ששבו ועלו בראשה לגבי המספר שמונה ומה שהוא מסמל. "אני מניחה שאת יודעת מה זה אומר," היא אמרה, ועל פרצופה של מירית שישבה בדיוק מולה ניכר שהיא בהחלט מבינה.