צניחה חופשית

זה בעיקרון הפוסט היחיד בו אני אכתוב אליכם, בצורה ישירה.

זו הפעם היחידה בה אני אדבר על עצמי ועל מה שעובר עליי, בהמשך זה ייכתב שונה...

אז אני מישהי מהמרכז, שהבלוג שלה הפך למרכז קללות בין חברים. זה לא בדיוק כמו שזה נשמע, זה לא כזה מוקצן...

אבל מקללים שם אותי. ואת חברה שלי. הבלוג שלי משקף בדיוק את החיים שלי: צד אחד אושר[כי יש גם תגובות מאנשים שכותבים עד כמה הם אוהבים אותי] וצד שני שנאה[מצד כל האנשים שכותבים שם תגובות על כמה אני צבועה ומטומטמת, ושהם שונאים אותי].

שמתי לב בזמן האחרון שיש לי השראות כתיבה מתי שעובר עליי משהו.

אני משלבת את המציאות עם הדמיון שלי שממשיך הלאה, וככה יוצא לי סיפור שמוציא את כל המילים מהגוף.

אני אוהבת לכתוב, זה משחרר.

לכתוב סיפורים.

בבלוג הזה אני אשים לפעמים סיפורים, שירים, שכתבתי כי הייתי עצובה כל כך. על חלומות, רגשות מהחיים, וכל מיני דברים כאלה.

במקביל, אני אתחיל סיפור. לא פרוייקט כמו שאני עובדת עליו עכשיו[סיפור פנטזיה], אלא סיפור שחשבתי לפתח אותו.

אולי לפעמים אני אשים שירים שאני מזדהה איתם, משפטים ששמעתי, או אפילו ציטוטים מצחיקים מחברים שלי.

אם לא הבנתם עד עכשיו, את כל החיים שלי אני אעביר בבלוג החדש הזה, בצורת שירה או סיפור.

אז סיפור החיים שלי הוא כזה: [אל תצפו למשהו טראגי, כי זה לא. אלה חיים נורמליים לחלוטין. :/]

בכיתה ה' עברתי דירה, ועם זאת עברתי בצפר.

בכיתה ו', בבית הספר החדש, פגשתי אותה. והשתנתי 180 מעלות.

בחטיבה היינו חבורה של בנות מהיסודי[והיו שם כולה שתי כיתות ו']

סוף כיתה ז' היא התאהבה בו. היא ניסתה לגרום לו להתאהב בה גם, וביקשה ממני לעזור לה.

ואז הכרתי אותו. הכרנו, ומאז לא הפסקנו לדבר. הפכנו לידידים הכי טובים, שיתפנו אחד את השני בהכל. היינו הכל. צחקנו.

והוא? לא התאהב בה.

בערך אמצע כיתה ח' התאהבתי במישהו.

כל החברות שלי ידעו עליו, ניסו לשדך, גם הוא ידע עליו.

צחקנו על זה, היו בדיחות. הינו ידידים, מן הסתם גם הוא ניסה קצת לשדך.

בסוף כיתה ט', אחרי שהיינו ביחד בסופו של דבר, זה התפוצץ.

היינו במלחמת עולם, שנאתי אותו הוא שנא אותי. גם על זה כולם ידעו.

אבל הוא כבר היה חלק מהחבורה שרק גדלה, וכבר היינו 15 ילדים בחבורה אחת, שלא נפרדת לעולם.

חבורה בה היו כל סיפורי החיים האפשריים: ריבים, אהבות, בגידות, התבודדויות, משברים, קנאה...

אבל אחרי חודשיים השלמנו כאילו כלום לא קרה, היום הוא בין הידידים הכי טובים שלי.

כשרבתי איתו, התחלתי לחתוך. הוצאתי את הכאב שבפנים, ופה התחלתי לריב איתו.

החתכים האלה הפכו להתמכרות. שיצאתי ממנה. ממש לא מזמן, וללא עזרת פסיכולוג.

אני אדאג לשים פה  את הקטעים של התקופה הזאת, מהבלוג הקודם שלי.

כי לדעתי חשוב שאנשים יראו מה זה עושה,

אסור להתחיל עם הדבר הזה. משום סיבה שהיא.

פה התחלתי לריב עם כולם, שלא רצו שאני אזיק לעצמי, אבל בעיקר איתו.

באמצע כיתה ט' התאהבתי במישהו חדש.

בהתחלה התיידדנו, והיה לנו הרבה במשותף. ואז פשוט שמתי לב שאני מתאהבת בו.

הפעם, לא אמרתי לאף אחד. נהנתי מכל רגע.

לא ניסיתי לגרום לו להתאהב בי בחזרה, כי עד שכבר קלטתי את זה- היינו ממש קרובים.

ולא רציתי להרוס ידידות כל כך יפה רק בשביל אהבה,

אז התעלמתי מהעובדה הזאת. והמשכתי לחיות, עם ההתרגשויות והכל.

סיימנו את החטיבה בחבורה של 18 ילדים מבית הספר, ועוד אחד מבית ספר אחר.

וכמו שאתם מנחשים, לא כולם הלכו לאותו תיכון.

התפצלנו ל3 תיכונים בעיר[שניים עיוניים ואחד מקצועי], ושניים מהחבורה הלכו אחד לפנימיה צבאית ואחת לבית ספר לבישול, בת"א.

הוא היה אמור ללכת לבית ספר אחר. מקצועי. ואם לא, אז לבית ספר העיוני השני בעיר, לא זה שאני בו.

אבל לא, הוא עבר בית ספר. את שניהם הוא עבר, ונרשם לפה.

שמחתי, כמובן. הוא היה הידיד הכי טוב שלי.

היא, עדיין אוהבת אותו. והוא, עכשיו כן אוהב אותה, והם חברים.

במקביל, בסוף החופש שלפני כיתה י', גם אני ומי שאהבתי, עדיין, הפכנו לחברים.

גם הוא התאהב בי, מסתבר, ופשוט יצא לנו בשיחה אחת שאנחנו מאוהבים אחד בשני.

כן, שניינו היינו בשוק, אבל ככה יצא. ועד היום אנחנו חברים, באושר ענק :]

אבל איתו, הכל נהרס. איתו כנראה היה סיפר אחר לגמרי, שאי אפשר אפילו להסביר.

ולמרות כל מה שקרה.

אני פגעתי בו, והוא פגע בי.

רבנו, צעקנו, קיללנו.

בכינו. כמעט והשלמנו.

הכל קרה איתו, מה לא קרה.

ובגלל המשחקים האלה, איבדתי את הידיד הכי טוב שלי, שאיתו היו לי הזכרונות הכי יפים.

כשהיא שינתה אותי 180 מעלות, הוא סובב אותי עוד קצת.

הוא הפך אותי למישהי אחרת לגמרי.

ואני חייבת לומר, שעם כל האכזריות שיש בתוך שניהם,

הם בכל זאת עשו אותי למישהי הכי מאושרת בעולם הזה. שניהם. שינו אותי ככה.

ועכשיו, אני חיה במציאות מטורפת.

אלה רק חיי החברה שלי.

המשפחה שלי? שלא נדבר. מצד אבא שלי מנותקים מכולם.

מצד אמא שלי, כולם מטורפים. בגלל הסיפור חיים של דודה שלי.

אז המציאות שלי היא כזאת:

הכרתי בתיכון את אהבת חיי, החברה הכי טובה שלי. [לפחות בשבילי, אני לא יודעת מה מצידה]

אנחנו באותה כיתה ותמיד ביחד בהפסקות, ומדברות שעות באייסיקיו, ויש לנו אותן חברות. ואלה שלא, הכרנו אחת לשניה.

אגב, יש לנו את אותם תחביבים, ואפילו סיפור חברתי דומה. מאוד. ולכן אנחנו מבינות אחת את השניה באופן כל כך מדוייק.

התחלתי את התיכון, כשאני ומי שאני אוהבת כבר 8 חודשים[בדוק], חברים. אוהבים.

אפילו שהוא בבצפר העיוני השני בעיר. ואגב, כבר הייתה לנו חצי שנה ביחד. יאייי :]]

בעוד נרשמתי לתיכון עם ממוצע 72, סיימתי את המחצית עם ממוצע 88. ו3 מאיות בתעודה.

כשהיה לי 65 בחטיבה במתמטיקה, סיימתי את המחצית עם מאה.[3יח"ל]

55 באנגלית, הפך ל85.

הכל קפץ למעלה ובגדול.

הכרתי מלא חברות חדשות, וחברים מחוץ לבית הספר.

החיים שלי הפכו להיות מושלמים, פשוט ככה.

אבל...

הוא איתי באותו בצפר. ואנחנו לא מדברים, ואנחנו בערך במלחמת עולם.

אני מתגעגעת לכל יום בו צחקנו ודיברנו, במיוחד כשבתחילת השנה עוד כן דיברנו, והכל היה מושלם.

אני רואה אותו, ורוצה לבכות.

כל דבר כמעט, מזכיר לי אותו.

ואני לא מצליחה להתגבר עליו, כי הוא כל כך חסר לי. והייתי מוכנה לזרוק את כל הריבים הצידה, את כל הסיבות, רק כדי לדבר איתו שוב- כי ידיד כמוהו לא מוצאים בשום מקום. אף אחד.

אז זה המעבר החד והדק בין אושר לעצבות,

זה מה שמשגע אותי כל יום.

זה, סוחט ממני את הכתיבה. גורם לי לכתוב כמו שלא ידעתי שאני מסוגלת, בין כל השנים שאני כותבת.

[וזה בערך ממתי שפשוט למדתי את הא' ב']

אז אני מקווה שתאהבו את הכתיבה שלי,

ושלא תדעו מי אני, למרות הפרטים הרבים שחשפתי פה על החיים שלי.

אחרי הכל, חיים של מתבגרת נורמלית.

.

.

.

.

.

.

.