אני נחנקת כבר מהסיוטים עלייך, אמא. למרות שאני יודעת שהרגעים האלה היו רגעים של משבר, אני מפחדת לקום יום אחד ואת לא תהי.
כי מה אני אעשה בלעדייך, אמא?
אמנם אני רוצה להיות עצמאית, אבל זה רק בזכותך.
את עוזרת לי לעגל פינות, ובלעדייך, אני לא אצליח כלום.
חלמתי הלילה שחזרתי הביתה ומצאתי אותך על הרצפה.
ליידך הייתה קופסת כדורי שינה כמעט ריקה, ואני יודעת שאין לנו כדורי שינה בבית. מי שלא נרדם, שותה חלב. ככה את אומרת. ניסיתי להעיר אותך, פחדתי, והתקשרתי לאבא. אחר כך התקשרתי לאמבולנס.
שאלתי אותם מה יקרה לך, אם זה מזיק, והם אמרו שהם לא יודעים. צריך לבדוק אותך, וסביר להניח שרק יש לך הרעלת קיבה וזה לא הרג אותך.
אבא הכריח אותי ללכת לבית הספר, כי היה לנו הרבה השלמות בלשון באותו יום. הוא אמר שיהיה בסדר.
אז הלכתי לבצפר, עם האמפי השחור שלך.
לא דיברתי עם אף אחד. לא אמרתי שלום לאף אחד.
בכיתה ישבתי לבד.
לא עניתי להן, לשתי החברות הכי טובות שלי. לא למורין, גלי, שירן, עדי, ענבל, נופר, לא רוצה לדבר איתן.
בהפסקה לקחתי את האמפי וישבתי רחוק. לא על המדרגות, רחוק מהמדרגות. לייד הקיר, באמצע.
ואז עוז בא, וצעקתי עליו שיעזוב אותי.
והוא שאל אם קרה לך משהו.
והתחלתי לבכות.
קמתי משם, ברחתי למקום אחר.
ברחתי לכניסה של בית הספר, התיישבתי באמצע המדרגות. איפה שאין אף אחד.
הרגשתי אבודה, כי אמנם הייתי לבד- אבל הייתי מוקפת אנשים.
שמסתכלים וצוחקים ושואלים- למרות שהם לא מכירים אותי.
וכל מה שרציתי זה שיעזבו אותי.
איכשהו היה לי פלאפון, והוא צלצל. עניתי.
אבא אמר שסבתא עברה התקף לב והיא הייתה בטיפול נמרץ, והיא נפטרה.
כבר לא מצאתי סיבה לחיות באותו רגע, אבל אז התעוררתי.
זה לא סתם סיוט שאני אומרת לעצמי- "רע לי, זה יעבור זה סתם חלום".
אלה דברים שאני מפחדת מהם באמת. זה סיוט שאני חולמת גם כשאני ישנה וגם כשאני ערה.
אלה דברים, שגם אם לא סביר שיקרו, נמצאים בסיכויים שמפחידים אותי.
ואני מפחדת שיום אחד, פשוט לא תהי.
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
