צניחה חופשית

חלק ה'

"אתה אלוף! פשוט אלוף! הגול הזה עם המספרת היה פשוט נהדר, חבל שלא יכלתי לצלם אותו" קראה שונית לגיא שלא הסכים להוריד את חולצת המעצבת החדשה שלו.

"הכל מוקלט באולפנים, את יודעת. אני בטוח שלדוגמנית מעצבת מפורסמת כמוך בטח שלא תהיה בעיה לבקש יפה מהצוות כמה עותקים" התחנף גיא, בודק עד לאן מגיע גבול הזיכרון.

"אני לא דוגמנית, אני רק מעצבת!" הדגישה שונית.

"אבל את נראית כזו" הוא קבע.

"ומה אתה בכלל יודע על דוגמנות?!" קראה שונית בזמן שגיא ניגב את פניו, וכל חלק אחר שהדיף זיעה. הוא הביט בה, חושב על תשובה.

"לא מעט, כאילו מה את מבינה בכדורגל?" הוא מתח עוד קצת את הגבול.

"יותר משנדמה לך, זה בטוח" היא התגרתה. לשניהם לא היה מושג עד כמה דק היה הגבול ביניהם, בין אהבה לשנאה. עד כמה הכל יכול להרס בגלל מילה אחת שלא במקום.

"תוכיחי" קבע גיא וזרק לשונית כדור. "תקפיצי את הכדור הזה 20 פעמים. סתם. פשוט." גיא חייך. שונית שלו בחיים לא הצליחה, זאת ההוכחה שזו שונית אחרת לגמרי, ללא צירוף מקרים.

-

שונית ידעה שזה הרגע. היא הניחה את הכדור על הרצפה, גררה עליו את כף רגלה והחלה להקפיץ את הכדור, מה שתכננה כבר זמן רב.

אחד... שניים... שלושה... חמישה עשר... עשרים ושבע... היא המשיכה להקפיץ. את ה30 היא הקפיצה על הברך, אל הכתף, אל כף הרגל, ואז תפסה את הכדור בתוך כף הרגל.

"נוכלת קטנה. תקפיצי את הכדור לראש ותעמידי אותו שם בלי שייפול, תחזירי לעורף ואז לכף רגל ותמשיכי להקפיץ. אח"כ, אם את מכירה ומסוגלת כמובן, תעשי את התרגיל המפורסם הזה של רונלדיניו" עוד כמה הוכחות הוא צריך?

שונית חייכה, ולאחר מכן עשתה כל פרט שאמר, בדייקנות מפתיעה, מותירה את גיא ללא מילים.

"אתה חייב לי חוזה דוגמנות, X" {מצונזר}

המשפט הזה, יהיה גדול אשר יהיה השינוי שעברה שונית, היה ההוכחה שחיפש לה בתוך תוכו. זו אותה שונית אלמוג שיצאה מחייו לפני 15 שנים, בכעס ושנאה. הנה היא שוב, והיא זוכרת אותו. והיא יודעת שהוא מכיר אותה.

שונית מסרה לו את הכדור, יוצאת מתחומי המגרש.

פרק ו' 1

שונית עבדה כל היום על המחשב, מתקנת, מוחקת, מוסיפה. באיחור של 15 שנים, היא תקיים את הבטחתה. ואז תלך, כדי לא להרוס את הסוף. היא לא יכלה לכעוס עליו יותר ממה שהיא כרגע, על מה שגרם לה להרגיש אז. שנאה. הוא לא באמת שנא אותה, וזו סיבה מספיק טובה כדי לכעוס על שוויתר על ידידות כזאת כמו שהייתה ביניהם. לעומת זאת, השבועיים האחרונים נראו הרחוקים ביותר מלשנוא, מצד שניהם. היא לא יכולה להסביר זאת, למרות שרצתה.

נקישה נשמעה על דלת המשרד. היא לחצה על אישור צריבה.

"יבוא-"

גיא נכנס.

"כמה דברים," הוא החל, לפני שתטיח בו כל מה שעבר לה בראש.

"כל הזמן הזה שיקרת לי רק פעם אחת, רק כשאמרת שאתה שונא אותי. למה?" דרש שונית לדעת. לפחות זה, לפני שבאמת תיפרד ממנו.

"את לא צריכה אותי, תראי איך כל הזמן נפגעת. תראי איך פרחת מאז שהפסקנו לדבר-"

"גרמת לי לשנוא אותך-"

"לא הבנת דרך אחרת-"

"אני מבינה מילים, לא רמזים." גיא לא ענה. הוא הצטער על כל רגע שפגע בה, אך לא ידע איך לתקן.

"איך זה שלא רבנו ונפגענו בשבועיים האחרונים?" הוא שאל אותה, יודע שאין תשובה הגיונית.

"אולי אנחנו לא יכולים להיפגע מאלה שאנחנו לא סומכים עליהם מספיק שיכירו אותנו כמו שהיינו רוצים" השיבה שונית, מוציאה את הדיסק מהכונן, מכניסה אותו לקופסה וכותבת עליו בטוש שחור "Little R" באותיות מסולסלות. לאחר מכן כתבה בכתב הגדול והמפוזר שלה על קדמת הקופסה: "לX שלי. באיחור של 15 שנים, אני מקיימת הבטחה. אוהבת, שונית" היא סגרה את הקופסה והביאה לגיא. "זה שלך".

הוא הביט בידה המושטת, הוא ידע מה יש שם. הוא לקח את הדיסק.

"אני מגיש מועמדות לדגמן את קולקציית הקיץ שלך, בקטלוגים" פלט גיא, מקווה לנס. הוא הושיט בפניה את מסמך הבקשה. "את זו שמעבירה אותם" הוא אמר. שונית לקחה את הטופס וכתבה הערה, חותמת את שמה על כך שהוא עובר. "תשמור את זה, אני רוצה קטלוגים שלך גם בצרפת וישראל, וגם ספרד אם אפשר."

2

"חכי רגע, אני חייב לך תמונה" קרא גיא רגע לפני שיצא מהמשרד.

שונית הרימה אליו את מבטה, שואלת את עצמה מתי זה ייגמר כבר, שוב.

"סיגל," קראה שונית למזכירה. סיגל נעמדה בפתח משרדה של שונית. "תזמיני את מאור מייד לסטדיו, תגידי ששונית אמרה שזה דחוף.-"

"מייד" השיבה המזכירה.

"אתה בא לסטודיו צילום?" שאלה שונית. שניהם יצאו מהמשרד.

"io no crédere. איפה מצאת את הדוגמן שישכנע אותך להצטלם סוף סוף?" שאל מאור לאחר ששונית סיפרה לו על החוזה של גיא ועל התמונה שהוא חייב לה, בעוד גיא קטע אותה ותיקן למספר תמונות.

הם הצטלמו, ועשו אלבום שלם חסר מטרה. הם שיחקו את הפוזות בשביל הכייף, ומאור שתה את התמונות בהתלהבות.

לבסוף, עמד גיא לייד שונית וחיבק אותה, שניהם מסתכלים אל המצלמה.

"היה כייף" סיכמה שונית בחיוך, לוקחת את המצלמה של מאור ומדפדפת  בתמונות. "איזה מהן אתה רוצה?" היא שאלה.

"את כולן" הוא אמר. "כולן כל כך יפות, איתך" הוא החניף לה.

"וברצינות?" היא שאלה.

"את זאת" הוא הצביע על התמונה האחרונה. "את יכולה להדפיס לי אותה? פעמיים." שונית, משערת שהתמונה השניה מגבה את הראשונה, העבירה את התמונות לחשב והדפיסה אותן בו במקום. הפרסום והסכומים שקיבלה באיטליה אפשרו לה יד חופשיה בטכנולוגיה והנוחות שבקומת המשרדים שלה.

גיא לקח מהשולחן הסמוך טוש, וכתב מאחורי תמונה אחת. "גם אני מקיים הבטחות, אפילו אם באיחור של 15 שנים. אל תברחי לי, גיא." וחתם. את חתימת הכדורגל שלו, שנותן למעריצים לאחר משחקים וראיונות.

שונית קראה את ההקדשה וחייכה.

"תקשיב, גיא..." זו תהיה אכזריות מצידה להיפרד ככה, אבל אין ברירה. היא עשתה טעות פעם אחת, ולא תחזור עליה שוב. היא לא מוכנה שוב לשנוא אותו.

"אני לא אעזוב את איטליה, לא בזמן הקרוב, לפחות. ובטח לא בשביל לברוח ממך." היא לקחה נשימה עמוקה. גיא חייך, וזה כאב לה.

"אבל אני אבקש ממך לעזוב אותי. שהיחסים בינינו יהיו עסקיים, ולא כאלה. אני לא רוצה לאבד אותך שוב, אז עדיף פשוט להיפרד." היא סיימה. נראה שגיא הבין אותה.

"אפשר לבקש שלפחות תבואי למשחקים שלי? אני יכול לדעת שאת שם, בקהל?" שונית שתקה. היא כל הזמן הייתה בקהל. קהל הטלויזיה, או הרדיו. אבל תמיד הייתה.

"כן, אני אבוא. אבל לא יותר מזה." היא הבטיחה.

גיא יצא מהסטודיו, בידו התמונה, החוזה, והדיסק. יודע שלא ייפגשו יותר לעולם.

©opyRight

נשיקת פרידה- חלקים א-ד