צניחה חופשית

אין לי כוח לכתוב הכל ואני פשוט מתה לישון, אז אני מחלקתי את הסיפור לשני חלקים.

אני אשן צהריים ואחזור להמשיך אותו

חלק א'

לא יכלתי לישון כל הלילה, השירים של לינקין פארק 3 אלבומים ברצף התנגנו ברקע, ומה שענבר סיפרה לי על השדים התערבב לי בראש עם תוכניות אחרות ששמעתי ברדיו.

פחדתי שהמזוזה שלי הרוסה, ופחדתי לפקוח עיניים. אמה הפחידה אותי.

נרדמתי לכמה דקות כשחלמתי עליו.

למרות כל מה שקרה, זה עדיין מרגיע אותי לחשוב ולהיזכר ברגעים היפים יותר בידידות שלנו.

לפתע מצאתי את עצמי באמצע הרחוב, יחפה. בעצם, בדיוק כמו שאני ישנה בלילה- מכנס טרנינג וחולצה אדומה קצרה, עם רקמות שעשיתי.

זיהיתי את המקום: הייתי ממש לפני קונדטוריית עיני, קצת אחרי הקיצור דרך.

איך הגעתי לשם אני לא יודעת- יחפה, 20 דקות הליכה מהבית, בקור הזה.

אני מכירה רק ביתא חד באיזור, הבעיה היא שהשעה 2 בלילה.

עברתי בשביל, נכנסתי לבניין ועליתי במדרגות לקומה השניה.

לדפוק או לא?

שתיים בלילה, זאת הטרדה.

אבל דפקתי בדלת.

אף אחד לא ענה.

דפקתי שוב.

הפעם שמעתי צעדים, וסיבוב מנעול.

הדלת נפתחה.

אמא שלו עמדה שם, עיניה כמעט עצומות. טוב, מה הפלא. שתיים בלילה.

להפתעתי היא זיהתה אותי.

"סיון?" היא שאלה. שתקתי. "מה את עושה פה-" היא הסתכלה בשעון יד שלה. "בשעה כזאת?" היא סיימה את השאלה.

"אין לי מושג. לא הייתה לי שינה, והיה לי חלום מוזר, ו...-"

"טוב תיכנסי, קר שם בחוץ. איך את לבושה?" היא אמרה. נכנסתי.

היא לקחה בקבוק מים וכוס והלכנו לסלון. התיישבנו, היא מזגה לי מים לכוס והביאה לי.

"תשתי, תרגעי. מה קרה? היא אמרה. שתיתי קצת והתחלתי לספר לה.

"לפני כמה ימים, חברה שלי- ענבר, אני לא יודעת אם את מכירה - סיפרה לי של הרצאה אחת שיא הייתה בה שסיפרו לה על נשמות לא שלמות שהן בעצם שדים, ושהם הורסים את המזוזות כדי להיכנס לבתים וכל זה, ופשוט חשבתי על זה ולא הייתה לי שינה... גם חלמתי על - פעם אחת, וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי ברחוב, ממש בכניסה לשביל קיצור דרך לפה" שתיתי עוד קצת מהמים.

"אולי הלכת מתוך שינה?" היא שאלה, גורמת לי לשמוח בכך שלא התייחסה יותר לעצם העובדה שחלמתי על -.

"אולי" עניתי. "זה הבית שיחיד שגר בו מישהו שאני מכירה באיזור, למרות שהמצב לא ממש מזהיר" אמרתי.

"למה לא מזהיר? הרי את ו- ידידים ממש טובים, לא?" היא שאלה.

"היינו" השבתי.

"אולי אנחנו עדיין, אני לא יודעת כבר... היה לנו ריב ענק" התחלתי לבכות, אז היה לי קשה להמשיך.

היא מזגה לי עוד מים לכוס.

"על מה רבתם, אם את יכולה לספר לי?" היא שאלה.

מה שלא ידעתי כשאמרתי לה את ההמשך, זה ש- עומד מאחורי הקיר למסדרון לחדר שלו ופשוט מקשיב לנו.

הוא התעורר כי גם ככה לא הייתה לו שינה, וכשרצה לצאת לסלון להבין מה הרעשים, שמע אותי והחליט במחשבה שניה להיות בשקט ולהקשיב.

למרותש זה היה קצת מוזר לשמוע את אמא שלך מדברת עם מי שהייתה הידידה הכי טובה שלך, שעכשיו אתה לא מוכן בכלל לדבר איתה.

"לפני חצי שנה בערך, הייתי חותכת את עצמי... הפעם הראשונה כולם, כל החברים התעצבנו עליי לאיימו לא לדבר איתי שוב. אז הפסקתי. - אמר שהוא לא ידבר איתי לעולם אם אני אעז וב לחתוך. כל פעם שרציתי הידידות עם - עמדה מעל זה ופשוט מנעה ממני. ערב אחד פשוט הרגשתי נורא ולא חשבתי על כלום חוץ מ'איפה הסכין?!' ופשוט חתכתי. כל מי שגילה הפסיק לדבר איתי לכמה ימים, או משמ כעס. - פשוט מחק אותי מהחיים שלו..." כבר כאב לי להמשיך והדמעות פשוט שיגעו אותי. הוא שמע אותי, שמע הכל.

"ברגע שהוא התעלם ממני, באותה דקה שהבתי שהוא רציני לגמרי, ידעתי שבשום מחיר אני לא אחתוך שוב, לא משנה מה. אבל זה לא עזר כמה שהצטערתי, כולם סלחו לי חוץ ממנו, אבל כולם ביחד לא משתווים אפילו לחצי מהידידות שלי איתו. וזה המ שהכי כואב לי" אמרתי, מסיימת את הסיפור הכואב הזה. היא השתתקה, לא ידעה מה לומר. אמנם לא אמרתי עליושום דבר רע, וגם לא הייתי אומרת, אבל עדיין קשה קצת לשמוע על הבן שלך שהוא עקשן ופגע.

"את רוצה שאני אנסה לדבר איתו?" היא שאלה, בתקווה שזה יעזור קצת.

"ממש לא, זה רק יחמיר. זה כמו שכל הזמן שאלתם אותו על אתי מתי שהם היו בכסאח. ואתם הייתם ציניים בקשר אליה, זה ממש הפריע לו. הוא כל הזמן סיפר לי על זה... ואני בטוח שאם ץזכירו אותי, הדבר האחרון שהוא ירצה לעשות, אם בכלל, זה להשלים איתי" אמרתי.

"את באמת מצטערת?" היא שאלה, מנסה לעזור לי למצוא פיתרון.

"עם כל הלב" אמרתי.  כבר דיברתי ממש הרבה והרגתשתי טוב ממשפט למשפט שסיפרתי לה, שוכחת מהעובדה שהיא בעצם אמא שלו.

"ואת ממש רוצה...-"

"מצטערת מאוד, רוצה לחזור אחורה ולשנות גם את הפעם הראשונה שבכלל התחלתי עם החתכים. אני מש מתגעגעת אליו והוא חסר לי מאוד" אמרתי.

בדרך כלל כשאמא שומעת שהבן שלה כל כך נערץ וחשוב, היא צריכה להיות שמחה.

כשזה מלווה בכך שהוא פוגע עמוק באותו אדם שמעריץ אותו כל כך, זה לא כל כך שמח.

ישבתי מכורבל בתוך עצמי על הספה, כוס המים שלי מלאה כמעט לגמרי, ופניי לחות ואדומות מהדמעות שירדו כל הזמן הזה.

היא עמדה לקום, ואז המשכתי.

"זה גם זמן מאוד קשה וממש לא מתאים כדי לריב עם מישהו שכל כך חשוב לי... נרקם אצלי נתק משפחתי חזק, ובמקביל ביקור אצל הרופא עם תוצאות בדיקות דם אומרים שיש לי סכנה גבוהה לסרטן דם וסכרת ביחד. מה גם שהסכרת בכלל תורשתית במשפחה" אמרתי, שופכת את הקטה האחרון כמו מפל של מים.

היא קמה והתיישבה ליידי, חיבקה אותי ונסיתה להרגיע.

"שש.. דיי, אל תבכי. זה לא יעזור לך... אני מבטיחה למצוא דרך לעזור לך, לפחות עם -" היא אמרה.

"אבל זה, הוא...-"

"אני אמצא דרך אחרת חוץ מזו" היא קטעה אותי.

"חוץ מזה, לבכות זה טוב. זה משחרר את הכאב שבגרון" אמרתי בשקט.

8 פעמים, נשארו עוד 5

©opyRight

חלק ב' של 13 פעמים