צניחה חופשית

אני לא יכולה שלא להצטמרר מהסיפור הזה בכל פעם מחדש שאני קוראת אותו.

אני זוכרת שכל כך כעסתי עליו, שדיברתי על זה עם חברה שלי והיא ניסתה לעודד אותי.. התחלנו להמציא כל מיני דברים כדי להתעלל בו, סתם להרגשה טובה.

הרעיון הכי ענק היה לנקר אותו למוות באמצעות ינשופים [כן, גם היא מושפעת קצת מהארי פוטר]

שנאתי אותו.

בעת שהוא ישן שנת ישרים, התקרבתי אליו.  צמוד אליי היה שק קטן מלא בגרגרים לינשופים, סם הרדמה, חבל, אזיקים וסכין.  מחוץ לדלת חיכתה השותפה שלי, אמה, ובידה כלוב, ובו ינשוף רעב. ידיו היו קרובות ולכן שמחתי על שיהיה לי יותר קל לעצור את תנועותיו. כבלתי את ידיו באזיקים, אפילו לא טרחתי להביא איתי את המפתח שמשחרר אותם, רציתי לראות אותו סובל... ברגע שמתכת האזיקים הכבדה נגעה בו, הוא התעורר.  עד שהוא הבין מה הולך סביבו ידיו כבר היו כבולות היטב בתוך האזיקים הצמודים שרק איפשרו לעור ידיו לנשום, ולא יותר מזה. "מה קורה פה? מה את עושה?!" הוא שאל. יכלתי להבחין בקולו הרועד, המפחד מעט כיוון שהוא מוגבל בתנועותיו. אמה שעמדה מחוץ לדלת והבחינה בכך שאני מתקשה מעט, הניחה את כלוב הינשוף על הרצפה ומיהרה לעזרתי, קושרת את רגליו בחבל שעד רגע היה אצלי. רגליו וידיו קשורות, תנועותיו מווגבלות. "למה לא הרדמת אותו עם סם ההרדמה?" היא שאלה, אני רק חייכתי. "אני רוצה שהוא יתענה. אם הוא יהיה רדום, הוא לא יתענה" "תביאי לו קצת, נתחיל בעינויים כשיתעורר לאחר שנסיים את כל התהליכים" היא אמרה.  היה ברור על פי קולה שגם היא משתוקקת לראות אותו מתענה. לאחר הסכמתי, אמה היא זו שהרדימה אותו. היא זו שיודעת לעשות את הדברים הללו בצורה טובה. כשהוא היה רדום היה הרבה יותר קל להמשיך, למרות משקלו העולה על משקלי. לבסוף, לאחר מאמץ גדול שלי ושל אמה, הצלחנו שתינו להעביר אותו לכיסא שהיה קרוב למיטתו.  הוא עדיין ישן. לפתע התחלתי לחשוש. אולי אמה השתמשה ביותר מדי סם, ונצטרך לחכות הרבה עד שהוא יתעורר? אמה, כקוראת את מחשבותיי, אמרה מייד- "שמתי לו בדיוק כמה שצריך, ואנחנו לא נחכה עוד הרבה" הוא היה לבדו בבית.  הוריו ושני אחיו היו מחוץ לעיר אצל קרובי משפחה, הוא נשאר בבית כדי ללמוד.  או כך לפחות תירץ להוריו. הסיבה האמיתי אינה הגיעה לאזניי. הכנסתי את הינשוף לחדר. כדי שיהיה יותר מעניין, החלטתי לגרות אותו. לא דיי בכך שכבר היה מורעב, אלא לעיניו פיזרתי עליו את הגרגרים האהובים עליו ביותר. הוא השתולל בכלוב, משתוקק להגיע אליהם. אני ואמה חיכינו כרבע שעה, מתבוננות בחוסר מעש בינשוף המשתולל בכלוב.  למרות שלא היה לו דיי מקום כדי ליצור נזק. לאחר זמן מה, הבחנו בתנועות קטנות ממנו.  הוא התעורר.  שמחתי. שלפתי את הסכין בתנועות איטיות. "לא" אמרה אמה בשקט וברוגע. "תני לינשוף לעשות הכל, שבי בצד ותהני מכך שהוא סובל" "אני רוצה לענות אותו בעצמי. לא במוות, בחתכים בלבד" עניתי לה. התקרבתי אליו. "לא הצלחתי לגרום לך להרגיש מהו שברון לב... ואני גם בטוחה שכאב החתכים לא ישפיע עלייך" אמרתי, ובאותו זמן העברתי את הסכין על עורו, בעדינות, עדיין לא פוצעת אותו. "אתה פגעת בי..." המשכתי.  הייתי צריכה להתאפק כדי לא להרוג אותו, כדי לחלק את הכעס לחלקים, כדי שיתענה. לאט לאט, קצת יותר חזק, העברתי את הסכין על עורו.  חתך נפרע עליו ומתוכו יצא דם. נגעתי בדם שלו, הוא היה חם...  זה היה מצחיק, אז צחקתי. גם אמה צחקה איתי. חתכתי אותו בעוד כמה מקומות. פיזרתי על החתכים מלח שאמה הביאה מהמטבח. אני יודעת שמלח על פצע פתוח זה שורף, אני יודעת שהיה לו כואב, למרות שהוא לא הראה זאת. "טוב זה מספיק לדעתי, תשחררי את הינשוף" אמרה אמה. עשיתי כדבריה. את הסכין עזבתי, וידאתי שרוב חלקי גופו מכוסים בגרגרים האהובים על הינשוף, ושחררתי את הינשוף מכלובו. כמו במחזה מוות, ישבנו אני ואמה וצפינו בו מנוקר למוות. כעת לא היו עליו רק חתכים, אלא גם נקודות שדיממו.  עורו היה חלש מהכאב שהתפשט על הגופו מהמלח שנזרה על פצעיו.  הינשוף ניקר בו עוד, מחפש עוד גרגרים, הוא היה רעב. הוא היה מכוסה בדם.  לפתע הגיעה נקודת השיא. הינשוף ניקר היכן שנמצא ליבו, שהוגדר אצלי כלב אבן. לאחר שהינשוף ניקר בליבו, ידעתי שיש שם לב אמיתי. צרחה, דמויית שאגה,נפלטה מפיו.  שובלים של דם כיסו את גופו, לפחות את החלק העליון החשוף בו ניקר הינשוף הרעב. ידעתי שלא נותר לו הרבה זמן לחיות, לפי פניו. יש לו עיניים יפות, חבל שאני לא אראה אותן יותר... פיו נפתח, נשימה יצאה ממנו כאילו הוא מנסה לומר משהו. לקחתי את הסכין, רציתי לסיים כבר את השלבים, רציתי לראות אותו מת. התקרבתי אליו, עשיתי חתך גדול באיזור החזה, הלב שלו. זרמים של דם נשפכו משם. "סליחה" שמעתי ממנו בקול שבור.  דם רב יצא מפיו ונטף על הרצפה כאילו היו מים שניתזו עליו מן המקלחת. ידעתי שזה הסוף. ידעתי שהגזמתי. אבל אין ברירה... רציתי לנקום, כעסתי עליו, אולי מה שאני אמורה לומר עכשיו זה- "לשם שינוי חשבתי על עצמי ועל מה שטוב בשבילי, ולא בשביל אחרים"

עכשיו קראתי שוב, ואני כמעט בוכה.

זה כואב. מאוד.

אבל לפחות בדמיון זה נגמר הוגן, כשאני חתכתי בגללו- הוא נחתך בגללי.

נכתב בבלוג הקודם בתאריך 5.10.05

מתאים לציר הזמן בראש שלי. תחילת כיתה ט'.

©opyRight