צניחה חופשית

כשחושבים על זה, הוא באמת היה באי נעימות כשקראתי על שמו את הסיפור... "נדב ההפסיכופט".

אני משנה את השם ל"החיים והמוות ביד האמון"

את הסיפור הזה כתבתי כשהרגשתי צורך להרגיש כאב, אחרי תקופת ההתמכרות לחתכים. ולא הסכמתי לחתוך שוב. אז הכרחתי את עצמי להרגיש כאב כדי לכתוב סיפור עם עוצמה.

"תקשור יותר חזק" אמרתי.

לאחר התלבטות בין חודי ברזל, מכשיר מתיחה, ועוד כמה מכשירי עינויים- מצאתי את הדרך המושלמת.

הכיסא החשמלי.

אני יודעת שזה מוזר, אבל הכיסא פשוט קרא לי.

"את בטוחה?" הוא שאל. הוא ניהל את החדר הלא חוקי הזה בתוך ההרים, החדר הזה נבנה בשבילי. אני בטוחה שהוא לא לקח ברצינות את העובדה שאני ארצה להתענות באחד מהמכשירים בחדר.

"כן, יותר חזק. שאני לא אתחרט" אמרתי.

כבר הרגשתי את הדם שלי עוצר בידיים, ואת הרגליים שלי חסרות תחושה.

"תתחיל" אמרתי לו, כאשר התרחק.

הוא היסס.

"ושיהיה חזק. בפעם אחת" הוספתי.

הוא הביא גל של זרם.

תחושה של חנק. שחונקים אותי. שאין לי אויר. אני לא יכולה לתפקד. וגם לא לזוז, בגלל החבלים.

רק דמעות כבר התחילו לרדת.

לפתע הכאב הפסיק.

אני בטוחה שזה היה לא יותר משתי שניות.

"אני לא יכול" הוא אמר.

"תמשיך!" קראתי לו בקושי, בוכה מהכאב.

"אני לא יכול" הוא חזר על זה שוב. הפעם הוא גם התקדם אליי ופתח את החבלים שקשרו אותי צמוד אל הכיסא.

"לכל אחד אני אוכל לעשות את זה, אבל לא לך" הוא פירט.

כל כך שנאתי אותו באותו רגע.

אני ממש לא יודעת מה קרה לי... פתאום התחשק לי להרגיש כאב.

החבלים ההדוקים עם הזרם, חרכו לי את העור. שובים של דם נוזל, על דם מרוח ויבש, התערבבו על כפות הידיים ועל הרגליים שלי.

כבר הרבה זמן אני מנסה להרגיש כאב, כמו שהיה לי אז. זה שגרם לי לחתוך..

אבל לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי.

ופתאום זה חזר, ואני אפילו לא יודעת למה.

אז ידעתי לאן ללכת כדי לממש את הכאב...

אבל הוא אכזב אותי.

"תשמעי, את לא יכולה לעשות את זה. אם לא הייתי מפסיק, זה היה הורג אותך" הוא אמר.

למה הוא לא עשה את זה וזהו? בלי לחשוב על מי נמצא שם בכיסא.

"אני פשוט לא יכול לעשות את זה" הוא חזר שוב, ויצא החוצה. בחוץ נשמע קול המסוק שהיה אמור להוציא אותנו משם, כמו תמיד.

"אני לא יכולה ללכת" אמרתי.

"תישארי פה, זה יהרוג אותך" הוא השיב.

"אתה לא תשאיר אותי פה, אין לך אומץ" אמרתי.

"רצית למות, לא? לפחות זה לא יהיה בידי" הוא אמר, יצא מהחדר, וטרק את הדלת.

שמעתי את שלושת המנעולים נסגרים: שני קודים ומפתח.

גם אור לא היה שם בחדר. והוא היה אטום לגמרי.

אפילו לא שמתי לב שדמעות ירדו לי מהעיניים כל הזמן הזה.

באמת כל כל רציתי למות?

ברגע זה הדהד לי המשפט בראש.

"היישר מבט למוות והוא ישפיל את עיניו"

למה?

הרגשתי חנק. האויר נגמר לי.

קמתי על הרגליים. הן רעדו. נפלתי.

הייתי זוחלת, אבל גם הידיים שלי רועדות.

אני מוטלת על הרצפה ללא יכולת תנועה, רועדת, בוכה, מקווה שהוא יחזור.

הוא לא יכול להשאיר אותי פה. אין לו אומץ.

ככה ניסיתי לשכנע את עצמי.

הרגשתי סחרחורת וחנק, חוסר אויר.

הרגשתי את המוות.

ראיתי אור, שמעתי קול צעקה, ומאז אני לא זוכרת.

המסוק עלה, ממריא בין ההרים הגבוהים שהקיפו את החדר הנסתר.

לפתע זה היכה אותו: הוא באמת לא יכול לעשות לה את זה.

"תחזור לשם" הוא פקד על הטייס, שעשה בדיוק כדבריו.

תוך מספר שניות הם היו באותו מקום, כאשר הוא ממהר לרדת מהמקום ולפתוח את שלושת המנעולים.

כשהוא פתח את הדלת, זה כבר היה מאוחר מדי.

אפילו לא צעד מהכיסא, היא הייתה מוטלת על הרצפה, חסרת רוח חיים.

מתה.

נכתב ב1/2/06

מתאים לציר הזמן, קצת אחרי שנשבעתי, אין יותר חתכים לנצח

©opyRight