צניחה חופשית

הם הלכו זה לצד זו לאורך הכביש, ברוב השיחה שותקים.בדרכם אל ביתה כדי לנוח קצת וגם להתקרר במזגן, הם כמעט ולא החליפו מילה באווירה המתוחה ביניהם.

"נו מה יש לך? תשכח, תשכח מהמשחק הזה- לא ניצתי אותך, לא קרה כלום. דבר קצת"

"זה ממש לא בגלל זה!" הוא אמר והשתדל לחייך. היא הייתה בטוחה שהוא שיקר.

"אז בכל זאת למה אתה שותק? זה מציק" היא התעקשה.

"סתם, לא חשוב, אבל זה לא בגלל המשחק- ממש לא. זה היה ככה גם בדרך לשם אם את לא זוכרת!" הוא צחק.

היא שתקה, כי הוא צדק.

"יש לך מה לשתות בבית, נכון?" הוא שאל, פוצה את הדממה.

"כן, אם אתה מחפש מים מים ועוד מים" היא השיבה, מנסה לחייך.

"מקסימום אני אוסיף סוכר" חייך גם הוא.

"יש לי גלידה בטעם ריבת חלב אם אתה רוצה"-

"גלידה בטעם ריבת חלב?? ידעתי ששווה להישאר חבר שלך 11 חודשים רק בשביל הגלידה הזאת" הוא קרץ לה. היה משהו קצת מעליב בדבריו.

"או-וואה זה קצת פגע, שתדע"-

"אז אין גלידה?"-

"לא באמת,"-

"אז אני נפרד ממך עכשיו" הוא אמר, משתדל שלא לצחוק.

הם עמדו בצומת, אל ביתה היו צריכים להמשיך ישר ואל ביתו לפנות ימינה וללכת לאורך הכביש הראשי, הדרך המקבילה לזו שהלכו בה עד לפני רגע.

"אם אתה אומר..." היא השיבה, בטוחה שזו בדיחה.

"אז אני הולך" הוא ניסה לאיים.

"לך" היא התעקשה לא ליפול בפח.

הוא החל ללכת לאורך הכביש הראשי. היא הסתכלה עליו, מצפה שבכל רגע יסתובב וירוץ אליה עם חיוך, ינסה לשכנע אותה לצד שלו ואז יכנע ויגד שצחק.

הוא התרחק, וזה לא קרה.

לפתע שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, וחצתה את הכביש במהרה.

המחשבות הכו בה וצרבו את עיניה בדמעות. מה היא עשתה? הוא לקח אותה ברצינות? היא לא האמינה דיברה ככה.

אולי הוא לא באמת התבדח, אולי?

אבל לא יכול להיות, היא מכירה את הבדיחות שלו.

אז למה הייתה חייבת להתעקש?

היא הרגישה כאילו  היא בוכה עוד רגע, ככה באמצע הרחוב.

הרגישה שזה היה יום האהבה הגרוע ביותר שהיה לה. אחרי 11 חודשים ביחד, ככה להיפרד בגלל שטות. הרגישה כאילו ליבה נקרע לחתיכות קטנות וחסם בהן את דרך נשימתה.

בימי אהבה אחרים, היה עדיף לשבת לבד ולחלום על מישהו. ביום האהבה הזה, היא הרגע עשתה את הדבר הכי מטופש שיכלה לעשות כדי לאבד גם את האחד שהיה לה: להיות אדישה.

כשחצתה את כל הכבישים של הצומת כדי להגיע לכניסה לשכונה, הביטה לאחור: חיפשה אותו רחוק.

היא מצאה אותו עומד לא כל כך רחוק כמו שציפתה, מחייג בפלאפון. משהו בתוכה ציפה לצלצול במכשיר שלה.

אכן, לאחר מספר רגעים של הלכיה מהירה ועצבנית, צלצל הטלפון.

הדחף בתוכה התעקש להרים את המכשיר וללחוץ על הציור האדום, שדוחה את השיחה.

היא זרקה את הפלאפון חזרה אל התיק והמשיכה ללכת.

כשהגיעה לפנייה בכניסה לשכונה, העזה להביט מאחוריה שנית: להפתעתה ראתה אותו רץ מאחוריה.

היא התעלמה, כמעט בוכה, ממשיכה ללכת מהר.

לפתע הרגישה יד, מגע מוכר, עוטפת את מותניה. היא הזיזה את היד בכעס והמשיכה ללכת לעבר ביתה.

"מה קרה לך פתאום? צחקתי איתך!"-

"זה היה ממש מעליב"-

"אבל את מכירה אותי את יודעת שזה לא היה באמת"-

"אבל זה עדיין היה מעליב. חשבתי שהיית רציני, כשלא חזרת"-

"אני המשכתי ללכת כי חשבתי שתבואי אחריי ותצחקי, אבל לא באת אז התקשרתי אלייך.."-

"חשבתי שזה התפקיד שלי לחכות ואתה זה שאמור להישבר, לא?"-

"זה לא מה שקרה בסוף?"-

הם שתקו.

הכאב לא היה מספיק חזק וההלם כיסה עליו, כך שהצליחה לחנוק את הדמעות שרצו לרדת רגע לפני שהגיע.

הם המשיכו ללכת, עד שבאמצע הדרך היא פשוט חיבקה אותו. תוך כדי הליכה, שתי ידיה עוטפות את בטנו וככה הלכו כמה שניות. לאחר מכן הוא שם את יד שמאלו על מותניה והיא הרפתה את אחיזת שתי ידיה, משאירה את יד ימינה על מותניו.

כל הדרך הם שתקו במבוכה.

הם עלו לביתה, צפו בסרט מותחן עם הוריה, ישבו קצת מחובקים, בעיקר היא סתם נשענה עליו.

בסוף הסרט הוריה קמו ויצאו מהסלון, מותירים את השניים לבד.

היא הביטה בו, לוכדת את מבטו.

"אני אוהבת אותך" היא אמרה ללא מילים, מסמנת בשפתיה נשיקה עם חיוך.

הוא רכ אליה ונישק אותה נשיקה קצרה, כפי שהכירה אותו- פחד שהוריה ישובו אל הסלון.

הוא חייך אליה, והיא פחדה לאבד אותו.

חשבה לעצמה איך יכלה לעשות את השטות הזו שעלתה לה כמעט בתחושת האושר שהציפה אותה האהבה איתו.

חשבה לעצמה כמה נורא הרגישה באותן שניות שראתה אותו הולך ולא מסתובב, כמה הרגישה רע כשדחתה את שיחת הטלפון שלו.

הבטיחה לעצמה שלא תיתן לזה לקרות שוב.

כמה מטומטמת אני יכולה להיות? :(

©opyRight