צניחה חופשית

לפני שני פוסטים זה היה בית אחד, ועכשיו, זה כל השיר

I could stay awake just to hear you breathing
Watch you smile while you are sleeping
While you're far away dreaming
I could spend my life in this sweet surrender
I could stay lost in this moment forever
Every moment spent with you is a moment I treasure

Don't want to close my eyes
I don't want to fall asleep
Cause I'd miss you baby
And I don't want to miss a thing
Cause even when I dream of you
The sweetest dream will never do
I'd still miss you baby
And I don't want to miss a thing

Lying close to you feeling your heart beating
And I'm wondering what you're dreaming
Wondering if it's me you're seeing
Then I kiss your eyes
And thank God we're together
I just want to stay with you in this moment forever
Forever and ever

Don't want to close my eyes
I don't want to fall asleep
Cause I'd miss you baby
And I don't want to miss a thing
Cause even when I dream of you
The sweetest dream will never do
I'd still miss you baby
And I don't want to miss a thing

I don't want to miss one smile
I don't want to miss one kiss
I just want to be with you
Right here with you, just like this
I just want to hold you close
Feel your heart so close to mine
And just stay here in this moment
For all the rest of time

Don't want to close my eyes
I don't want to fall asleep
Cause I'd miss you baby
And I don't want to miss a thing
Cause even when I dream of you
The sweetest dream will never do
I'd still miss you baby
And I don't want to miss a thing

Don't want to close my eyes
I don't want to fall asleep
I don't want to miss a thing

השיר הזה אומר לי משהו אחד.

צועק, זועק, מבהיר.

הבנתי את זה אתמול, כשלא נרדמתי.

רק עלייך חשבתי.

מה קרה לי, מה עשיתי,

למה לא סלחת, מה אז חשבת?

אז אני לא יכולה לישון מרוב המחשבות,

ואם כבר- אז גם החלומות.

פה ושם סיוטים, רוב הזמן געגועים.

דיי כבר, שיגעת אותי, כבר אין מילים.

אז לפי השיר...

אני לא רוצה לעצום עיניים ולישון, כי אני כל כך מתגעגעת אלייך.

אבל אני לא רוצה להתגעגע, אני רוצה להמשיך לחיות. בלעדייך.

האם פרטים כל כך עמוקים זוכרים רק מהמציאות?

האם גם את החלומות שלנו אנו זוכרים כל כך חזק?

וכן, אני מתגעגעת לחיוך שלך.

זוכרת את הנשיקה הראשונה ממך, וכמה התרגשתי.

ואני צריכה אותך ליידי.

אבל אני לא יכולה איתך.

ולא יכולה בלעדייך.

אבל אני לא רוצה להתגעגע אלייך, ולשום דבר ממך.

אני רוצה לחיות.

יש אנשים שמאמינים באלוהים,

יש כאלה שמאמינים רק בעצמם

יש כאלה שהכל בשבילהם הגיוני,

ויש כאלה בכלל לא קשורים לעולם.

אנשים שמאמינים במלאכים ופיות,

חלקם מאמינים בכל מיני אגדות

כאלה שאופטימים פשוט לכל דבר,

ולצערנו גם כאלה שפסימים, זה לעולם לא נגמר.

חלקם מאמינים ברגשות,

חלקם חושבים שאלה סתם שטויות.

אחרים חושבים שבכל העולם הם יכולים לשלוט.

אז איפה אתם, ואיפה אני?

במה אנחנו שונים אחד מהשני?

האם זה שאתה לא מבין שזה טבעי להיפגע,

והאחר חושב שאם קצת לא מתייחסים- זה ממש נורא...

אפשר גם לסלוח, ולא לשמור טינה.

להתעלם, בלי לרכוש שנאה.

אז איפה אתם, בין האנשים?

למה אתם שונאים? ולא מבינים?

כתבתי את זה כי זה באמת עצוב לראות כמה תכונות קיצוניות יש באדם אחד:

הוא מאמין חזק באלוהים, אבל לא הוא מאמין לשום דבר שלא הגיוני.

סיבות שגורמות לו לאהוב אנשים, הוא הופך לסיבות למה לשנוא אותם.

הוא שולט ברגשות שלו, אם לאהוב או לשנוא.

הוא מחליט מה לעשות לאנשים ע"פ המידה בה פגעו בו,

מבלי להסתכל באור החיובי של מה כבר לא יהיה אם הוא ימשיך להיות כל כך אטום אל העולם.

לאהוב באמת זה לא לראות באדם את כל התכונות החיוביות שלו.

לאהוב באמת זה להכיר את כל התכונות המעצבנות באדם.

לדעת מה כל כך רע בו ובכל זאת, לדעת שהוא אוהב אותך.

שלא תיתן לשום דבר לעמוד בקשר ביניכם, כי האדם הזה גורם לך אושר.

ולדעת, שגם אם תיפרדו, אף אחד לא יחליף אותו.

כי החיים ממשיכים, ואנחנו לא מחליפים אנשים בתפקידים הסובבים אותנו.

אנחנו מחליפים את התפקידים הסובבים אותנו של האנשים בחיינו.

ולכן, כל מה שנשאר מפרידה, הוא הזיכרון.

©opyRight

היא פקחה את עיניה ומצאה את עצמה בחדר לבן ברובו. לאחר שהתאוששה מעט, הבינה כי היא בחדר בית חולים.

"היי, תישארי לשכב אל תקומי" אמר קול עדין שכנראה התחבר ליד שהונחה בזהירות על ראשה, דוחפת אותו בעדינות חזרה אל הכרית.

"איפה אני?" שאלה מעיין. היא רק רצתה לדעת שניר בסדר, שאנאבל...

"אל תיבהלי חמודה, אני לוקחת לך דגימת דם. את בבית חולים" ענה הקול.

"איפה ניר? אנאבל? מה קרה ליואב?" שאלה מעיין. מכל השאלות שרצו בראשה, אלו הדברים היחידים שהצליחה לשאול.

"אני לא יודעת מי אלה ניר אנאבל ויואב, אבל עוד רגע, ממש כשאני אסיים לקחת לך דם ההורים שלך ייכנסו ויסבירו לך הכל אני בטוחה" היא השיבה, קולה עדין ורגוע, או לפחות כך משתדל להיות כדי לא להלחיץ אותה.

לפתע מעיין שמעה צעדים מתרחקים, וודאי סיימה את בדיקת הדם. היא הזיזה את ראשה לכיוון הצעדים, רואה אישה צעירה בבגדים לבנים. כנראה האחות שטיפלה בה.

"אמא, אבא!" שמחה מעיין לראות את השניים. "איפה הם? איפה ניר ואנאבל?" היא נלחצה.

אימה תפסה בידה והסתכלה בה מודאגת.

"מה קרה? אמא? איפה הם?" האם החלה לדמוע מעט.

"מה.. לא..-"

"איך את מרגישה, מעייני?" שאל אביה, כשתגובתה של אימה איחרה לבוא.

"אני בסדר, רק הראש קצת כואב ו..." מעיין ניסתה לקום, כך שהדבר הראשון שהתרומם היה ראשה, דרך צווארה. כאב חד תקף אותה לרוחב הצוואר. אביה הניח את ידו על כתפה, מבקש ממנה ללא מילים שתמשיך לשכב ולא תתאמץ.

"החתך לרוחב הגרון עמוק משהרגשת, מעיין. את יצאת מזה" הוא אמר. אימה של מעיין לא יכלה לעצור את הדמעות.

"מה זאת אומרת יצאתי מזה? אז מה קרה לניר ואנאבל?" היא תבעה לדעת.

"ניר הציל אותך" הצליחה האם להוציא משפט.

"הוא חייג מהנייד שלך למשטרה, שבאו עם אמבולנס. הוא הצליח להחזיק מספיק זמן כדי לספר להם מה יואב עשה, ואז הוא..." אביה לא הצליח לסיים את המשפט.

"איך?... מה היה לו?..." מעיין כבר הבינה. ניר כבר לא איתה.

"יואב חתך אותו בבטן, עמוק. הוא בקושי הצליח להגיע אלייך." הוא ענה בקצרה.

"והאקדח מאיפה?..." הזיכרון לפתע שב אליה במכה אחת. מה שקרה שם.

יש לו אקדח בחדר, לא בשימוש. הוא סיפר לה את זה פעם, נזכרה מעיין.

באותו יום שראתה את האקדח עומד על ברזל, על קירו של יואב.

יש שם כדורים? יואב טען שהם ישנים מאוד, כמעט כמו האקדח עצמו.

"ואנאבל? היא...?" למרות שמעיין ידעה את התשובה. היא ראתה את אנאבל קשורה שם לעץ, עטופה למחצה בחרקי אדמה למיניהם, נמלים מוצצאות דם, בעוד חלקים חשופים בעורה מלאים בלוטות אדומות של עקיצות ונשיכות.

"מתה. גם. מצאו אותה...-"

"אני יודעת איך מצאו אותה, אני ראיתי אותה."

אביה של מעיין לא ידע מה לומר. מה הוא כבר יכול לומר לבתו שאיבדה את שני חבריה הטובים ביותר, לקראת השנה האחרונה שלה בלימודי חובה, ויחד איתם עברה טראומה כל כך קשה עם פסיכופט שלא וויתר עליה בצורה אובססיבית למדי? איך יוכל לתמוך בה בדרך הטובה ביותר? אפילו אימה לא עומדת בעובדות ובוכה מולה, בעודה צריכה להיות חזקה כדי לעודד את בתה.

"כמה זמן אני פה?" שאלה מעיין.

"כל הלילה. את התעלפת ואז הרדימו אותך, עכשיו כמעט צהריים" הוא ענה.

"אני רוצה ללכת להלוויה שלהם" אמרה מעיין.

"אבל את בקושי יכולה להזיז את הראש...-"

"זה ממש חשוב לי" התעקשה מעיין.

אביה הביט לעבר הדלת. רופא, כנראה זה שטיפל במעיין, עבר שם. הוא הסתובב ופנה אל הרופא.

אימה של מעיין קמה  מהכיסא עליו ישבה וחיבקה את ביתה. היא לא ידעה איך להתמודד איתה.

"יהיה בסדר..." היא אמרה, למרות שנראתה יותר מוטרדת מביתה שעברה את הטראומה.

תגובות?

©opyRight

דמעות מרעידות את כל גופי,

היכן ההיגיון שואלת את עצמי.

להתרגל למציאות חדשה

זה בכלל לא קל, אחרי מלחמה.

אז עכשיו מגיע השקט שאחרי הסערה

השקט שמשאיר אחריו סימני שאלה.

אז עכשיו, אם זה גם עדן, ככה הוא נראה.

אם זה גיהנום? האש כבתה.

אם זה גיהנום? הוא כבר לא מרגיש ככה

את הזכרונות קיבלתי בחזרה,

עכשיו אני יכולה להיות שקטה.

אבל...

אני עדיין מרגישה שיש שאלות בלי תשובות.

שיש בעיות ללא פתרונות.

משהו כזה לא שלו,

משהו שעוד משאיר את הכאב...

AND I DONT WANT TO MISS A THING,

Dont want to close my eyes

I dont want to fall asleep

Cause I'd miss you baby

AND I DONT WANT TO MISS A THING

Cause even when I dream of you

The sweetest dream will never do

I'd still miss you baby

AND I DONT WANT TO MISS A THING

כל השיר מדבר אליי בהקשר הזה, אבל הפזמון במיוחד.

זה תכף ייגמר. רק עוד קצת, והכל יהיה בסדר.

אני מבטיחה. לעצמי

למה חלק א'? כי אין לי כוח להמשיך את הפרק.  המשך אולי בלילה :|

מעיין רצה בין העצים, מתחבאת מיואב.

היא לא הכירה אותו יותר, הוא נראה לה האדם הכי זר שפגשה מעולם.

יותר זר מכל אדם אחר שיבוא אליה באקראי ברחוב.

במעמקי היער, היא הסתתרה מאחורי עץ עבה, נשענת על הגזע הקשה ומתנשפת.

סכין חדה יצאה אליה, נצמדת לגרונה.

היא הרגישה את הלהב מדגדג את עורה, יודעת שכל תזוזה אפילו הכי קטנה, תחתוך את גרונה.

היא ידעה שהיד לא תהסס לזוז.

היא ידעה, שאין לה לאן לברוח.

"אז את איתי?" הוא שאל, קולו נמוך ושפתיו חייכו.

היא יכלה לשמוע את החיוך דרך קולו, היא יכלה להרגיש את נשימתו על צווארה.

"כן, ככה מעייני. או שאני אהיה איתך, או שאף אחד לא יהיה איתך" קולו כבר לא נשמע מחייך.

מעיין פחדה. פחדה כמו שלא תארה פחד מעולם, כמו שלא הרגישה בחייה.

"איפה הם?" זהו הדבר היחיד שעלה במוחה.

"החבר שלך, והפרוצה הקטנה הזאת שלך, כבר לא איתנו את יכולה להיות בטוחה. עכשיו זה רק אני ואת, מול כל העולם. ואף אחד, אבל אף אחד," הפה שלו היה קרוב לאוזנה והמילים שלו הדהדו לה בראש.

"אף אחד, לא יפריד בינינו"

מעיין רצתה לצעוק, לדחוף, לרוץ. היא לא יכולה לעשות שום דבר מאלה, כיוון שראשה היה צמוד בסכין לגזע עץ.

צעד. עוד צעד.

העלים על הקרקע רשרשו קלות.

היא לא הייתה בטוחה שאלו הם צעדים, אבל נראה שיואב תאר לעצמו שזו הרוח.

טעינת אקדח.

מעיין הרגישה את הסכין נצמדת יותר אל גרונה.

היא הרגישה שהוא נחתך לאט לאט, מהחדות של הסכין.

היא הרגישה את הפחד בידו של יואב.

"תשחרר אותה" הקול היה מוכר. היא לא הצליחה לזהות את הקול, כאב לה.

היא הרגישה את הדם רוצה לצאת מהחתך שנחסם על ידי להב הסכין, ולא יכלה להתרכז בשום דבר אחר.

סחרחורת איימה על גופה שיתמוטט.

אסור לה להתעלף, היא תמות בטוח. הסכין יותר מדי קרובה אליה מכדי למנוע מידו של יואב להגיב במהירות לתזוזה ממנה.

יריה.

הסכין הפסיקה לרעוד, ונשמטה עם ידו וגופו של יואב לרצפה.

היא רק הזיזה את ראשה, רואה את פניו של ניר, תופסת את ידו ורואה פתאום שחור.

©opyRight

מעיין רצה בתוך סבך עלים וענפים ארוכים שנפלו מעצים גבוהים והסתירו את המשך דרכה.

היא רצה, זורקת את הענפים לכל כיוון שרק אפשר שיפנה לה את דרכה לרוץ הלאה.

את הצעדים היא שמעה מאחוריה, אך לא הייתה מסוגלת להסתכל.

הפחד להסתכל לאחור מנע ממנה כל מחשבה אחרת, כיוון שהייתה מרוכזת בלהילחם ברצון לעכב את עצמה.

עוד ענף, עוד עלים. ידיה כבר היו עייפות מלהדוף אותם הצידה.

לפתע הזיזה במאמץ רב ענף, בדיוק כשידעה שהיא לא יכולה יותר לרוץ והייתה חייבת לעצור.

היא ראתה מולה את ניר ואנאבל קשורים אחד בשני בחבל עבה, וקשר נוסף שסובב צמוד סביב צווארם, קישר ביניהם ובין העץ הגדול ביותר שראתה עד כה.

הם עמדו שם באויר, תלויים. סכין נצמדה אל גרונה.

"נו, איך ההרגשה, מעייני?" הוא אמר. היא לא ראתה אותו, כשרצתה להסתובב, הכל נהיה פתאום לבן.

מעיין פקחה את עיניה בבהלה, מבהילה איתה את ניר.

"מה קורה?" הוא שאל אותה, מחבק אותה כדי שלא תפחד.

עד כה היא שמה את ראשה על רגלו ופשוט נרדמה לאור המדורה על שפת הים. 

היא הרימה מבטה למעלה, רואה מעליה את השמיים הנקיים כל כך מכל דבר: חסרי עננים, זרועים בנקודות אור קטנות רחוקות ובלתי מושגות. השמיים אפילו לא היו שחורים, היה בהם שמץ צבע כחול, והירח לא נראה.

רק אז שמה לב שדמעות ירדו מעיניה.

"היי ילדה, הכל בסדר מאמי?" שאלה אנאבל שישבה צמודה אל יואב, צמודה מדי, חשבה מעיין עד שנזכה שהשניים הם בעצם זוג.

"כן... היה לי סיוט..." היא אמרה.

מעיין קמה.

"לאן את הולכת מותק?" שאל ניר.

"להסתובב על החוף. לא טוב לי, זה היה סיוט נורא" היא השיבה.

"אני אבוא איתך" קם גם הוא.

הם הלכו לאט על החוף, מתרחקים אט אט מהמדורה שהקימו ארבעתם.

"אז על מה חלמת?" שאל ניר.

"חלמתי.. היו הרבה ענפים סבוכים.. עלים... מקום אבוד ביער. ואני רצתי ופיניתי אותם כדי להמשיך לרוץ, ומישהו רדף אחריי. ואז.. כשלא היה לי יותר כוח לרוץ... הענף האחרון שידעתי שאני לא אוכל להמשיך לרוץ אחריו, הראה לי אותך ואת אנאבל, תלויים על העץ, קשורים ביחד בחבל. ואז מי שרדף אחריי תפס אותי והצמיד אליי סכין, וכשהסתובבתי לראות מי זה... הכל נהיה פתאום לבן..." מעיין נעצרה, קוברת את פניה בתוך כפות ידיה.

"או-וואה. אנאבל המתוקה הזאת, לראות אותה תלויה, זה בהחלט ברור למה התעוררת בוכה..." הגיב ניר.

"גם אתה היית שם, להזכירך. איך זה לדעתך לראות את שני החברים הכי טובים שלך תלויין חנוקים על עץ?!" צרחה מעיין. הסיוט הזה הטריף אותה מכל כיוון. למה בכלל חלמה אותו? מה הבהיל אותה כל כך?

"אני חבר טוב שלך?" תהה ניר. את כל תשובותיו אמר בטון ציני במקצת, מנסה להקצין ולהראות דרמטי, אולי להצחיק את מעיין.

"בטח שאתה חבר טוב שלי, אתה הידיד הכי טוב שלי מאז שפגשתי אותך, אתה כל כך חשוב לי..." השיבה מעיין.

ניר חייך, את החיוך הזה שמעיין אהבה. זה שהרגיע אותה תמיד, זה שהצחיק אותה, זה שהיה לצידה.

"את הידידה הכי טובה שלי מאז שרק שמעתי עלייך. עוד אז ידעתי שאת ואני, זה סוף העולם" הוא אמר, שם את ידיו על מותניה של מעיין וקרב אותה אליו. קרב אותה מאוד.

"מה?" צחקה מעיין והביטה בו. הוא השיב לה מבט מחייך, שמח על כך שגרם למחשבותיה לנדוד מהסיוט שעברה.

לא כצפוי, הוא נישק אותה.

שפתיהם חתומות, צמודות. נשיקה שנמשכה לא יותר מכמה שניות ספורות.

"היי, על מה זה?" שאלה מעיין, כמעט לוחשת.

"על זה שאני אוהב אותך" השיב ניר.

"גם אני אוהבת אותך... אבל..." מעיין הביטה בו בחצי עין. הוא יודע את התשובה כבר.

"אבל לא להיכנס לזה כי חבל על הידידות שלנו, אוף את קרציה" חייך ניר. הוא חיבק אותה חזק וקרוב, שלא תברח. "לפחות לחבק אותך זה בסדר?" הוא שאל.

"אני חושבת שכן" צחקה מעיין. ניר, מחוזק החיבוק, הרים את מעיין מעט מעל הקרקע, כשהיא נתלית על צווארו.

"אל תברח לי לקשרי חברות, בוא נישאר ידידים. הכי טובים. בבקשה אל תתאהב בי..." ביקשה מעיין, כמעט מתחננת.

"אוקיי אוקיי, אני מבטיח. לא מתאהב." השיב ניר. "אבל לפחות אל תחלמי עליי שתולים אותי על עץ, בבקשה. אני רוצה לחיות, אפילו בחלומות שלך" הוא הרגיש טעות כשהפך את הרעיון לבדיחה ברגע שמעיין לא חייכה עוד.

"אה.. אני.."-

"לא, עזוב... אתה לא מבין..." מעיין יצאה מליטוף ידיו של ניר, חוזרת למדורה בצעדים גדולים.

©opyRight

הרסת אותי, אני כבר לא שפויה.

אני רוצה לחבק אותך, אבל אני נגעלת ממך.

השארת בי ריקנות, אבל אני לא יכולה למלא אותה איתך

השארת בי אהבה, אבל היא עושה לי רע

יש לי זכרונות ממך, אבל כואב לחשוב עליהם.

כל מה שיצא טוב, הפך לרע.

כל מה שאני רוצה, זה רק להיפרד ממך.

בוא לא נהיה בריב, נדבר על הכל. רק להוציא את זה כבר. כל המ שאני רוצה זה שיחה אחת פתוחה שתסגור לי דלתות, אפשרויות, כל דבר שקשור בך.

שיחה כזאת, שאני אוכל לחיות איתה בשקט. מה ההבדל בין לא לדבר ל- לא לדבר?

לא לדבר, זה לריב. זה לחשוב מה עשינו, זה להשתגע.

לא לדבר, זה להיפרד. עם חיוך. לדעת שמה שהיה היה, וטוב שקרה, וזה נגמר.

אלוהים יודע מה יעבור, אבל אני לא.

אז אני מנסה.

אולי פעם קודמת הדרך לא הייתה נכונה כי זה היה חדש ולא אמיתי, אז זה לא עבד.

אני מנסה עכשיו את אותה הדרך, אבל עם הגורם המקורי.

בתקווה שזה יעזור.

שלך.

©opyRight