צניחה חופשית

לאן אתה הולך כשקוראים לך לחזור?

הבטחנו שנשמור עלייך, אמנם לא קיימנו

אבל תן לנו הזדמנות להתנצל ולנסות שוב,

תגיע אלינו כי מלמטה רואים את האור.

מדוע אתה בורח מחלום שעוד ביקשת

אל מציאות משקיפה, שולטת מלמעלה,

כשהחיים איתך שם רחוק והריק כאן

משאיר כלום, שבתוכו רק הרבה בלגן,

תבטיח אתה ולמד מאיתנו איך כן לקיים

שתשמור מכל משמר ותהיה אתה לך יקר,

ולפחות תשמור על עצמך כשאנחנו לא איתך,

וכמו שהיית בשבילנו תהיה גם בשבילך.

ת.נ.צ.ב.ה

ילד שלי, אתה הראשון שכואב לי. אתה לא ילד- כי בטח בשעה הזאת חזרת מאיזה פאב באזור ובטח היית קצת שיכור, אחראי שכמוך שלא שותה ונוהג כי למרות שאתה קורא לי ילדה קטנה שלא מעשנת וגם לא שותה אבל אתה עדיין אחראי ולא עושה שטויות, ואתה גם לא שלי- כי היית שלי רק לפעמים, רק בכמה דקות האלה פעם בחודש או חודשיים כשדיברנו קצת וקצת הסתמסנו, אבל בכמה דקותה אלה היית לגמרי שלי ולגמרי איתי. אבל אתה כואב לי, כי גם אם לא היית קרוב, היית תמיד קרוב. מהשנייה שראית אותי יושבת בתחנה המרכזית עם הסיכת תצפיתנית ומחכה לאוטובוס ששנינו אמורים לעלות עליו ושנינו אמורים לרדת ממנו באותו בסיס, כבר אז היית קרוב, היית מקסים, היית משהו נצחי כזה שגם אם מגיע פעם בכמה זמן- הוא עדיין שייך.

אתה כואב לי, כי זה תמיד כואב כשמאבדים אדם קרוב, למרות שלא היית קרוב, אבל תמיד היית שם עוד לפני שאני קלטתי שאני צריכה אותך. היית במקום הנכון ובזמן הנכון, גם אם לא תמיד עם המילים הנכונות, אבל כרגע רק בשביל לדעת שהכל איתך בסדר אני מוכנה שתקרא לי גם שמנה וקופה ואחר כך תשתגע שאני נעלבת, אבל אני מעדיפה שיהיה זה משלא יהיה בכלל. תמיד הייתה משהו האחר שלי, השיחות שלמרות שהיו קצת מעצבנות תמיד תמיד נגמרו עם חיוך, ואפילו כשרבתי איתך חייכתי- כי אי אפשר שלא לחייך איתך ועם השטויות שלך. רק לפני יומיים חזרתי ממדס ואתה חזרת מחדר כושר ואמרת שתבוא איתי ועם המשפחה שלי לחרמון ואפילו תקנה לאמא שלי מתנה לכבוד יום ההולדת שלה. ותראה מה קורה לנו בסוף, אני לא הלכתי לחרמון, ואתה לא הגעת לשום מקום בכלל. רק לפני יומיים הבטחתי לך שביום ראשון הראשון של החפשש אני באה אלייך, סוף סוף לראות אותך, ועכשיו אני מתחרטת על כל רגע שדחיתי אותך, כי בטח היינו שותים והיינו צוחקים כל כך הרבה והייתי נהנית ממך כל כך, כי אפשר להניח שאם רק אסמסים ושיחות טלפון רחוקות היו כל כך מהנות אז מה פגישה איתך הייתה מביאה איתה.

גיא, חלק קטן ממך שלי, ואתה כל כך כואב לי. איך אתה הולך ככה, אם לא לי אז בטח לאנשים שאוהבים אותך הרבה יותר ממני, אם זה חברים קרובים או משפחה. הייתה פעם שהתקשרתי אלייך, כי הבטחתי שאני אחזור אלייך יותר מאוחר ואפילו לא היה מאוחר, ואמא שלך ענתה לי כדי שאתה לא תתעורר מהצלצול של הטלפון- ואמרה שאתה ישן. היא נשמעה כל כך נחמדה, מקסימה, ללא ספק אמא שלך, ואני רק חייכתי במבוכהואמרתי לה שאתקשר אלייך כבר מחר ושיהיה לה לילה טוב.

אין לי הרבה זכרונות ממך, גיא אחד, אין לי אפילו תמונה שתזכיר לי אותך- יש לי ממך רק ציור שכמה חברים שלך התלהבו ממנו. לא היה לי בכלל הרבה ממך, אבל לך היה הרבה מקום אצלי, מסתבר, גם במעט זמן שהיית חלק ממני. היית תמיד, היית קליל כל כך, מתקבל כל כך, תמיד מוזמן לשבת בפינה שלך ששמורה רק לך אצל כל אדם שמכיר אותך.

קראתי את הכתבה ובהתחלה לא קישרתי אותך לשם. כי מה בכלל הקשר בינך לבין המוות? אתה כל כך מלא חיים, שאפילו המוות תופס ממך מרחק, ככה לפחות זה הרגיש וככה תמיד חשבתי אפילו אם לא חשבתי על זה באמת, ואולי בגלל זה ההלם היה כל כך גדול כשהבנתי שהיא מדברת עלייך, אותה ידידהש בטח כואב לה פי שלושים ממני, כי אם לי כואב ככה והיא הייתה הרבה יותר קרובה אלייך- אז אני לא מקנאה בכלל בכאב שלה. למה לא שמרת על עצמך?

כשלא מדברים עם אדם זה הרבה יותר נוראי והרבה יותר מורגש, פתאום, כשהוא לא יכול בכלל לענות לנו. כשלא דיברנו בין חודש לחודשיים זה בכלל לא הפריע לי, כי תמיד הייתה מקום האחר הזה שמגיע פתאום להחזיר אותי למציאות קלילה, מחוייכת, מציאות אחרת שיכולה להיות יותר טובה אם רק ניקח הכל בקלות. כרגע, למרות שדיברנו לפני יומיים ובטח לא הייתי חושבת עלייך עוד הרבה זמן- לפחות עד יום ראשון הראשון של החפשש, אני כל כך רוצה לשמוע אותך אומר שאני ילדה טובה, תמימה, חנונית שלא שותה ושאני צריכה כבר לבוא לנתניה כדי שתראה לי איך מבלים ואיך עושים חיים. אפילו תקרא לי שמנה כי אכלתי שורת שוקולד, רק כדי שאני אוכל להגיב לך ולכעוס ולשאול אותך בכעס אם ככה אתה גם מתחיל עם בחורות, אבל זה לא באמת יכעיס אותי- רק כדי לדעת שזאת בדיחה ואתה כן בסדר, הרי מה כבר יוכל לפגוע בך?

הלב שלי רץ כרגע בערך במהירות של המכונית שלקחה אותך. אני עדיין לא מאמינה, אני מנסה לחשוב על הסבר הגיוני, אולי ישנתי שבועיים כל כך חזק והגיע הראשון באפריל אז עובדים עליי, ועכשיו כשחושבים על זה- הראשון באפריל היה אמור להיות היום שבו אראה אותך, וזה לא יקרה.

בכיתי קצת, ואז הלכתי לאמא וחיבקתי אותה ובכיתי הרבה. ואז נכנסתי להתקלח ובכיתי עוד קצת, ואז הפסקתי לבכות ושתקתי הרבה, ואז אבא נכנס לחדר ושתק, שאל אם יש מה להוסיף, ואני שוב התחלתי לבכות קצת ואמרתי שלא. כי מה יש להוסיף? הדבר היחיד שנוסף זה אתה, לרשימת האנשים שהלכו סתם בגלל תאונת דרכים. סתם תאונות דרכים שלוקחות איתם אנשים שהם הכי לא סתם.

הדמעות האלה כואבות יותר מכל אכזבה שיש. כשאומרים שמי ששווה את הדמעות שלך לא יגרום לך לבכות, זה לא מדבר עלייך, כי עלייך מותר לבכות, אתה שווה כל דמעה. אתה לא אכזבת ולא פגעת, אף פעם, ונדמה שאף אחד מעולם לא נפגע ממך, אתה כל כך אהוב, גיא יקר.

אתה עכשיו שלכת, פיסות אבק שנמצאות בכל מקום, כל הזמן.

רחוק אבל תמיד קרוב, שומר לעצמך תמיד מקום בלב של כל אחד.

מרשה לעצמי לבכות בגללך ובאותה מידה גם לחייך,

ותמיד תמיד אתגעגע.

-2-

נשימה עצורה הזיזה את קצוות שערותיה מילימטרים ספורים ממקומם, לא דבר אלא משב אויר קפוא שחלחל ממעלה התקרה אל תוך החדר. למרות שדבר לא היה יכול לחדור את שכבת האבן הקפואה היא הניחה למחשבותיה לברוח מן ההיגיון, כיוון שדבר אחד הגיוני לא קרה בכל השבוע האחרון. שתי ידיה הונחו על הספר והיא נשענה עליהן בייאוש, בחוסר כוח שהחזיק אותה יותר על הידיים מאשר על הרגליים. מול עיניה ראתה אותו עומד מאחוריה, נוגע לא נוגע בשתי ידיה ומריח את שערה. תחת עיניה העצומות היא הרגישה אותו כמעט נוגע בשערה, אך משב הרוח הזעיר היה הדבר היחיד שליטף את ההילה סביבה, אירח לה חברה בכוך החשוך שאליו ברחה לעיתים קרובות כל כך בזמן האחרון. ידיו כמו מגנט עלו ומשכו את ידיה איתן, יד אחת מעל ראשה מסובבת אותה אליו והנה הוא שם, בכל זאת, נושף אויר חם בנשימה עצורה על שפתיה. הוא לא באמת שם, ידיה צנחו לצידי גופה כשהבינה מה היין עשה לה כשמהלה אותו בגעגוע, כל כך הרבה געגוע שגרם לה להסתחרר רק מהאוויר אותו נשמה, אוויר שפעם גם הוא נשם אותו.

"תעזוב כבר, תוותר" היא מלמלה בייאוש כשריח הבושם שלו מילא את אפה, את כל הנקודות הרגישות לו במוחה וסחרר אותה עוד יותר עד שכמעט ואיבדה את אחיזת רגליה.

"אני לא עוזב אותך" הוא לא חידש לה שום דבר שלא ידעה, הרי הנה הוא כאן איתה- בראש או באוויר שמלטף את שערה- ומסרב להניח לראשה השיכור להירדם ולעבור את שארית הלילה ברוגע מבלי לקרוס לפני-כן. מחשבה מקוטעת על ספרים שתכננה לעשות איתם משהו שעשוי לעזור לה טיילה בראשה במעורפל וניסתה להתבהר ללא כל הצלחה. האש לחשה לה מתוך האח מילים קטועות ולא מובנות שקטעו את רצף מחשבותיה המעורפלות והפריעו לה לנסות ולהבין איך הייתה אמורה להוציא אותו מתוכה. בצעד כמעט כושל היא פסעה לכיוון האח בתקווה שהאש תחמם את האוויר הקר מעט שליטף את שערה ודימה את נוכחותו של פורט. "אני לא מחמם אותך מספיק?" פנייתו המפתיעה של פורט גרמה לה לאבד את שיווי משקלה ורגליה כשלו כשהן מפילות אותה לכיוון האש. תלויה באוויר, כאילו כל העולם נעצר והזמן יחד איתו, וורה הרגישה כף יד מלאה מונחת תחת בטנה ותופסת אותה שלא תיפול אל תוך האש.

"אתה תופס אותי שלא אפול?" היא יותר חשבה את המשפט כיוון שמתוך שפתיה נפלט רק מלמול לא ברור, מבעד לעיניה העצומות יכלה רק לראות אותו מחייך קלות בתגובה.

"כמו שהבטחתי לך כבר מהרגע הראשון" הוא אמר כפי ששאלה אותו בעצמה, בתוך ראשה. מגע ידו החל להתחמם על עורה ואט אט הבינה שלא מגע כף יד אם כי ליטוף בוער על כל גופה הוא זה שמכסה אותה מאזור הבטן עד מעלה הראש.

חלק מסיפור ארוך יותר, כל הדמויות עדיין בבניה וגם העבר וההווה שלהן, אבל נראה לי שזה הולך בכיוון הנכון. לא?..

משהו דומה קצת, אולי קצת שונה

משהו ריק שם ומקום מתפנה

למשהו חדש, אולי מוכר ושוב חוזר

משהו ישן או אולי משהו אחר

שבריגוש אחד שקצת דומה

ימלא מקום חסר.

מכיוון שזה תאריך שראוי לציון, ומחר לא אהיה כאן כדי לציין אותו, אז נקדים את יום ההולדת ביום.

חמש שנים!

חמש שנים של יצירה, יצירה מתוך כאב ואחר כך מתוך שמחה,

חמש שנים של הכרות עם עצמי ועם הסובבים אותי,

חמש שנים ארוכות מאוד. הספריה שלי, הכוך שלי,

חדר האבן הקטן והקריר שבוערת בו אח לוחשת שמחממת את הלב והנשמה.

חמש זה אחלה מספר :)

          לאור הירח המלא שנחשף כעת מבין העננים, היא פרשה עשרים אצבעות אפורות על האדמה הלחה, מרגישה את גרגרי החול הרעננים מסתדרים לפי טביעת כף רגלה. משב רוח קל עקף אותה מאחוריה ודהר קדימה, קורא לה לבוא בעקבותיו אל מקום לא ידוע אי שם באופק. חלקים מעט ממשב רוח זה נכנסו לראותיה, מבפנים מחיים מחדש כל וריד ונים ומבחוץ מזיזים את כל השערות ולו הקטנות ביותר שנחו על גבה, מחדדים את חושיה ומגבירים את תשוקתה למהירות העצומה. הגירוי היה כעת גבוה כמעט מספיק כדי לצאת ולרוץ גם ימים שלמים, אולי שבועות, אולי חודשים.

          התחרות עם מהירות האור הוציאה את כל האויר מריאותיה ונדמה היה שהן מתמלאות בכל פעם מחדש, מעצמן, תורמות את המאמץ שלהן כדי להוציא כמה שיותר אנרגיה וכמה שיותר יעילה, שלא תתבזבז עליהן אלא על הכוח שצריך לחבוט בו באדמה ולהתקדם עוד רחוק, מהר יותר אל האופק שהחליף צבעים בשברירי השניה מהאדום והירוק שהתערבבו אחד בשני היישר אל האפור והשחור שחשפו שמיים אולי מעוננים, מוארים באור הירח המלא שהאיר בכל שבריר השניה את הצעד הבא שלא תכננה מראש אבל צעדה בו בבטחה במהירות שהיה נדמה שהזמן זז בה לאחור.

          עלים, ענפים, סלעים, משבי רוח מנוגדים, צבעים מתחלפים וקרקע משתנה, אויר חם מסבך העצים או קר הנושב היישר מהים מילאו את הריק בראשה כשכל מה שראתה מול עיניה היה המטר הבא בו תדרוך.

           כשהזמן זז לאחור מאבדים את האחיזה בו, את התחושה ואת המיקום על צירו, ממשיכים לרוץ קדימה או אחורה וזה כבר לא משנה, לא חשוב מספיק כי כל מה שרואים מול העיניים הוא הצעד הבא שאליו נוחתים במהירות הבזק, מנסים להשיג את החיים, מנסים לברוח מהמוות, מהעבר, או אולי מהעתיד, מנסים לברוח אולי ממה שתמיד יישאר איתנו בכל נקודה בשביל, בכל מהירות שהיא קדימה או אחורה- לברוח מאיתנו, בבואה שאינה ניתקת מעימנו גם אם נרוץ אלפי ומליוני שנות אור רחוקות מן הרגע.

שוונג של כתיבה לאור הירח.

לא הבנתי איך ומדוע איך כל יום מתארך לשבוע, לא ידעתי איפה ואיך הייתי לבד עד בואך.

מנווית פזמן יזרלי ווינתה יארבי שופ מנחלי. ברית נשופק יאנור עייני עלש יא רוחי וואעלש

לא הבנתי מה שם קרה לך אם ירדת או עלית עד למעלה, לא ידעתי איפה ואיך מרחוק שמעתי קולך.

הלב לא אמר כי טעיתי, מהטעם שלך לא ניגמלתי, אמור אלוהים לי מדוע אני שט לבדי עם הרוח.

עלש יא רוחי וואעלש כליתיני אומשיתי וואעלש.

אני יודעת, ובגלל זה אני מפסיקה כאן,

הפעם מבקשת ממך להתרחק גם מהראש שלי,

מהמחשבות שלי, מהרגשות שלי, מהכאב שלי,

מהבלוג שלי.