חיבוק
מחר יש מבחן בפיזיקה, יום ראשון בוחן בהבעה, שני בוחן במתמטיקה, שלישי מבחן במורשת. היום לא היה כלום, אבל אתמול היה מבחן בלשון.
כל השבוע היא ישבה בחדרה, מול המחברות, מסכמת את החומר. היא עדיין לא התחילה ללמוד למתמטיקה, מקצוע בו הציון שלה היה נמוך ביותר והיא חייבת להצליח לפחות בבוחן הזה,שעשוי להעלות לה את הממוצע מעל ה60 הלא בטוח שלה עד כה.
היא סיימה לפתור את התרגיל האחרון שהיה לה במחברת, השוותה אותו לתוצאה שהייתה בכיתה ושמחה ששתי התוצאות היו זהות. זהו, אני מוכנה לפיזיקה. כל התשובות היו נכונות, אני זוכרת את הנוסחאות, אני בטוח אקבל מעל 80. היא מלמלה לעצמה בעודה מקפלת את הדפים, מכניסה למחברת, סוגרת אותה ומחזירה לתיק. היא התמתחה על הכיסא שלה והביטה בשעון: שלוש שעות כבר ישבה ופתרה תרגילים.
על הקיר מול שולחן הכתיבה שלה היו מודבקות בנייר-דבק תמונות אחדות. אחת מהן הייתה שלה של דן ושל נוי, מייד כאשר דן שוחרר מבית החולים. לייד זה היה מודפס קטע משיחה שלה עם דן.
כבר שבועיים היא לא ראתה אותו, מהלחץ של המבחנים. כמובן, הם לא באותו תיכון ולכן לא יכלו להיפגש. המבחנים שלו התחילו מוקדם יותר, ולאחר מכן שלה וזה יצא מצב שלאף אחד מהם אין זמן לדבר עם השני. בשבת של שבוע שעבר, כאשר היו שניהם כחצי שעה על המחשב, הוא הבטיח לה שבמסיבת יום ההולדת של נוי ביום שישי הקרוב , בה ייפגשו, הוא יביא לה חיבוק ושהם ידברו קצת, רחוק מכולם. הוא ונוי נפרדו, אבל נוי המשיכה לאהוב אותו. זה נראה מוזר, אבל היא לא מנסה להסתיר, או להסתכל על מישהו אחר.
שיר הוציאה את מחברת המתמטיקה יחד עם הספר מהתיק, והחלה לפתור תרגילים משיעורי הבית שניתנו להם לאורך כל תחילת השנה.
היא התנחמה בהבטחה של דן כאשר המשיכה ללמוד בקצב הרגיל שלה, משתדלת להספיק ללמוד לכל הבחנים והמבחנים שהמטירו עליהם כבר בחודש הראשון של השנה.
שיר הגיעה לביתה של נוי שעה לפני הזמן המבוקש. כך היה תמיד כאשר אחת מהן ארגנה מסיבה, השניה תמיד הגיעה ראשונה, מוקדם.
שיר הגיעה כהרגלה, חסרת איפור, אבל לבושה באופן מסוגנן שמאפיין אותה.
"אולי תתאפרי?!" תקפה אותה נוי ומייד הוציאה מהמדף תבנית איפור עם צלליות בצבעים שונים.
"עדין, נוי, אני לא אוהבת להתאפר, למה את מתעקשת?" נאנחה שיר.
"עדין, עדין. מבטיחה. את תראי מושלמת" השיבה נוי בקצרה והעבירה איפור על פניה של שיר.
כאשר סיימה, הביטה שיר במראה. היא אכן נראתה טוב יותר.
"עדין? מאפיין אותך? אולי עכשיו תאהבי להתאפר??" שאלה נוי.
"מאוד יפה, אבל שלא יהפוך להרגל.." חייכה שיר.
צלצול בפעמון.
"הזמנתי לעוד רבע שעה! מי מחפש את עצמו כאן כל כך מוקדם??" שאלה נוי בקוצר רוח בצורה שגרמה לשיר לצחוק. נוי יצאה מחדרה, פונה את דלת הכניסה בעוד שיר רק קמה.
"היי, מזל טוב" שמעה שיר כאשר סגרה את האור והדלת בחדר. היא לא הייתה צריכה לנחש מי הגיע. הקול הזה שנאמר עם חיוך, מעט בביישנות, היה הדבר היחיד שרצתה לשמוע כבר כל כך הרבה זמן. היא חצתה את המסדרון לעבר הסלון, לנוי. נוי אחזה בשקית בידה, מחייכת לדן, שמייד כאשר שיר נכנסה לסלון הוא הבחין בה.
"שלום גם לך" הוא אמר בחיוך. שיר השיבה לו חיוך ומלמלה 'שלום'.
שניהם הלכו בעקבות נוי לחדרה, כאשר הניחה את המתנה על המיטה והתכוונה לצאת מהחדר.
"אתם באים?" היא שאלה.
"אנחנו רוצים לדבר קצת..." אמר דן כבדרך אגב.
"או-קיי... אז אני הולכת לסדר את החטיפים בסלון" אמרה נוי בחיוך ויצאה מהחדר, מלווה בחיוכה של שיר.
"אז למה באת מוקדם?" שאלה שיר, מתעניינת.
"את יודע למה" הוא השיב
"לדבר? קצת קשה לי... אני בלחץ אטומי מכל המבחנים האלה, כל מורה חושב שהוא לבד בעולם, לא רק מבחנים- גם בחנים, שיעורי בית, ובכמויות! שלא תגיד-" היא קלטה לפתע שהוא נועץ בה מבט ומחייך. "מה?" חייכה גם היא.
"כלום, את מצחיקה אותי..." הוא השיב, הביט למטה והחזיר את מבטו אליה.
"מצחיקה אותך? אני בקושי עומדת בלוח זמנים הזה עם טונות שיעורי הבית, והבחנים האלה שתקועים לנו יום אחרי יום. זה מצחיק אותך?" שאלה שיר.
"כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך? אבל באמת, לא איכפת לי כמה תקבלי ובאיזה מבחן. אני אוהב אותך" הוא אמר.
שיר חייכה. "גם אני אוהבת אותך"
"מה עם המבחנים שלך?" היא שאלה.
"למה אנחנו צריכים לדבר על מבחנים? חברים. יש לך חברות חדשות? מציקים לך? תספרי" הוא אמר.
"ממש לא מציקים לי... והאמת, אין לי חברות חשות. כל הבנות שנרשמו לתיכון פה בשכונה, התפצלנו רק לשתי כיתות, כיתות סמוכות, ככה שיוצא שאנחנו תמיד ביחד..." היא שוב שמה לב שדן נועץ בה מבט ומחייך. "מה עכשיו??" היא שאלה.
"בואי הנה..." הוא אמר והתקרב אליה. הוא חיבק אותה, כמה חזק שיכל, אבל חיבוק עדין, לא כופה. שיר שמה את ידיה מאחורי גבו, משיבה לו חיבוק גם היא.
"התגעגעתי אלייך כל כך. עזבי לרגע את המבחנים, את בית הספר בכלל. תני לי רגע להיות איתך, כי אני כבר לא איתך כל יום" הוא אמר. שיר חייכה חיוך קלוש. היא לא רצתה שהרגע הזה ייגמר, היא רצתה שהוא יימשך לנצח.
לבסוף כשהרפה ממנה, ולצערה הייתה צריכה להרפות ממנו גם, הוא התרחק ממנה צעד אחד בלבד.
"התגעגעתי אלייך. אני לא איתך, אני לא רואה אותך, לא מדבר איתך, איך נמשיך לשמור על קשר ככה? איך אני אחיה בלעדייך?" הוא שאל. שיר הרגישה מוזר. זו לא אותה ידידות שהייתה ביניהם לפני חצי שנה, זה שונה. זה קצת דומה למה שהיה בקיץ, היחס ביניהם השתנה. היחס ביניהם היה יותר גלוי, או יותר חזק, או שניהם יחד.
"אנחנו לא נפרדים, אנחנו בתקופת מבחנים עכשיו, זה יעבור... בחופשות נוכל לדבר, עוד שבוע הכל יעבור, תהיה הפסקה של כשבועיים עד מפל המבחנים הבא... יהיה לנו זמן לדבר, אני לא אוותר עלייך ככה בגלל ים של מבחנים, אל תדאג" היא אמרה בחיוך. "מאמין לי?"
"משתדל" הוא אמר בחיוך.
עוד צלצול נשמע בדלת. צרחות של מזל טוב התערבבו בצרחות של בנות שלא נפגשו הרבה זמן. גם דן וגם שיר ידעו שכאן תמה שיחתם. פרטיות כבר לא תהיה להם.
הם יצאו לסלון, צוחקים עם כולם. תוך חצי שעה כולם הגיעו, במובן המלא.
כולם השתחררו ליום שישי אחד מהלימודים, כולם טרחו לבוא. משלושה או ארבעה תיכונים שונים, רחוקים. אף אחד לא התנגד להצטלם, בתנאי שכל התמונות מגיעות אליו. העבירו חוויות, צחקו, היו ביחד. למרות הפילוג בתיכונים.
המסיבה הסתיימה.
כולם כבר הלכו הביתה ודן חיכה שיבואו לקחת אותו. נשארו שיר דן ונוי, השלישייה הותיקה.
"בואו נצטלם" אמרה שיר לפתע כאשר עזרו לנוי לסדר את הבית.
"בואי" אמה נוי, הרימה את המצלמה מהשולחן ופתחה אותה. שיר מייד התקרבה לדן וחיבקה אותו בצורה מצחיקה. הוא עשה פרצוף, ונוי צילמה. אח"כ היא סתם חיבקה אותו. גם שיר צילמה את נוי ודן, ודן צילם אותה ואת נוי. לבסוף היו להם מלא תמונות רק שלהם, ועוד נשארו תמונות במצלמה.
"את שולחן לי את כולן, ברור לך?!" קבעה שיר לנוי, שהחזיקה בידה מצלמה דיגיטלית עם כרטיס של 100 תמונות. היא חייכה אליה והנהנה בראשה. הדלת נפתחה והוריה של נוי נכנסו לבית. "מסדרים" דיווחה נוי מייד.
"אמא תצלמי אותנו כמה תמונות" ביקשה נוי בקול מתוק ומפתה. אימה של נוי חייכה, לקחה את המצלמה, ונוי מייד נצמדה אל שיר, שהייתה לייד דן. לדעתי יצאה תמונה מקסימה, של שלושתנו יחד.
הם סיימו לסדר את הבית והוא נראה מבריק: יותר נקי ממה שנוי קיבלה אותו.
"טוב אני חושבת שאני אלך..." אמרה שיר וחייכה. בדיוק כאשר התקרבה לפתוח את הדלת, הפלאפון של דן צלצל. "שיר חכי רגע" הוא אמר. היא עצרה. לאחר רגע הוא ניתק.
"אבא שלי למטה" הוא אמר.
היא חשבה, איזה צירוף מקרים מוזר. בדיוק כשהיא הולכת אבא שלו מגיע.
הם יצאו יחד מביתה של נוי, לאחר שהעניקה לה חיבוק גדול וחיוך ענק שמוסר מזל טוב.
הם שתקו כאשר המעלית ירדה את 7 הקומות. שתקו גם כאשר יצאו ממנה.
רק כשהגיעו לדלת הכניסה, דן עצר.
"אז זהו, אני לא הולך לראות אותך עכשיו במשך... כמה זמן?" הוא אמר, ספק שאל.
"הרבה זמן" אמרה שיר בעודה מסתכלת על הרצפה.
"בואי ניפגש מחר" הוא אמר.
"בוא" היא השבה.
"אני אבוא אלייך" הוא ניסה לאיים.
"תבוא" השיבה לו, לא מפחדת.
הפעם מבלי להודיע לי הוא נשען וחיבק אותה. "אני אוהב אותך.." הוא לחש. "מחר ב-11".
בזמן שכיביתי את האור והדלקתי את הרדיו, הבנתי פתאום מה קרה הערב.
דן חיבק אותי, בלי שביקשתי ממנו. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, בלי שדיברנו על זה בכלל. הוא הפגין סבלנות ענקית לשטף הדיבורים שלי, הוא באמת מתגעגע אליי. וגם אני אליו.
אולי עשיתי טעות כשלא הלכתי לתיכון שאליו הוא הלך?
מחשבה זו מייד נמחקה בראשי. אין לי מה לחפש שם. מקומי פה, ויש פה גם יותר מגמות שאני רוצה ללמוד, שם יש רק אחת. פה יש לי את נוי, אך מחשבה זו נפסלה ב- 'שם יש לך את דן'
התכסיתי.
דן חיבק אותי.
אותי.
לא את נוי.
אותי, את שיר.
הידידה הכי טובה שלו.
חיוך עלה על פניי. גם אני אוהבת אותו. וכך נרדמתי..
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
