צניחה חופשית

ואולי אם מישהו היה אומר לי

שזה לא אתה, זה בעצם מישהו אחר

שמחכה לי שלוחש לי בלילות

בלי להכיר אותי הוא שומר לי

אולי אם מישהו היה אומר לי

שטעה, שזה לא אתה שיחכה לי,

אולי הייתי מקשיבה לקריאות עמומות

הייתי מחפשת גם ימים ולילות

ויודעת שזה לא אתה שקורא לי

אולי אם מישהו היה מגלה לי

את סוד כל האהבות שאהבתי בחיי,

איך נהיו גדולות מדי, אולי,

ואולי לא הייתי אוהבת,

אולי הייתי קמת והולכת בשקט.

שלום לעולם, מדברת אליכם חיילת משוחררת. שני ימי זיכרון עברתי בצבא, בצבא ולא בבית- בראשון רק התגייסתי והצטמררתי על מדים לראשונה בקורס תצפיתניות בדרום הארץ, ובשני בחרתי בחירה חופשית לעמוד בצפירה מול התצפית שלי, במשמרת שלי, בבית השני שלי שרכשתי במסגרת הצבאית.

בגאווה, ולא פחות ממנה עמדתי על מדים- א' או ב', חושבת על אלפי חיילים חללים שאני אפילו לא מכירה, שאני כרגע עומדת במקום אחד מהם ואלפי חברים שלי עומדים במקום השאר. השנה, עשרה ימים אחרי השחרור שלי אני עומדת שוב בבית הספר האחרון שעזבתי, שומעת צפירה ותפילת יזכור לזכר חיילים שלשמחתי לא היו בוגרי בית הספר שלנו, וחושבת על חייל אחד שקרוב לי למרות שכבר לא היה חייל כשעזב אותנו, הוא לא נהרג בצבא ההגנה אלא בצבא של החיים, וזה היה קרוב כל כך, עד כדי כך שכל אלפי החיילים פינו לו שביל בראשי, לפחות השנה, לפחות כשזה עדיין מרגיש טרי.

לזכר אלפי חיילים שנתנו את החיים שלהם כדי שחיינו ימשיכו כהרגלם ובלעדיהם, לזכר מי שהם היו, ממי שאני הייתי בגאווה, ומי שכל אחד ואחד בארץ צריך להיות בשלב הזה בחייו ויותר אם רק ירצה ויבורך. לרגע הרגשתי גאה רק בחצי כוח על כך שאני אזרחית כשזמזם בי געגוע קטן ושארית אחרונה של רצון אמיתי כמו שהיה לי בהתחלה שם בשנה הראשונה לשירות- לעלות על מדים, א או ב', ולהיות גאה על שייכותי למדינה כחיילת. אבל תורי כבר עבר, היום זה התור שלהם לעמוד שם בגאווה, על מה שאלפי חיילים אחרים כבר היו כמוהם וכבר לא יהיו כמוני.

לזכרם של מספיק חיילים שמותירים לנו לחיות במדינה הנפלאה שלנו, כשביום למחרת זכרם אנחנו חוגגים את הירושה שלנו מהם.

שיהיה יום עצמאות 64 שמח לכולם 

אני יודעת, הרבה תחרויות לאחרונה, אבל בא לי לסחוט מעצמי את המיץ וזה לא קורה לבד- אז אני מכריחה אנשים אחרים לגרום לזה לצאת.

הפעם לכאן.

HOME

            לא כל רחובות ניו-יורק היו מלאים בציורי גרפיטי, אבל אלו שכן- היו מרשימים במיוחד. שעות על גבי שעות הוא היה מסתובב, מחפש בגדול את המזכרת הקטנה שרצה להשאיר ממנו רגע לפני שיחזור לארץ, ולא יודע מה בדיוק הוא מחפש. אולי קיר פנוי לצייר עליו, אולי רעיון לצייר אתו, אולי מישהו לצייר איתו. בכל יום הוא היה עובר בחנות הבנייה, קונה לפעמים תרסיס צבע ובכל פעם בצבע שונה, מכניס אל תיק הגב שלו ומשוטט בשכונות הקטנות שבילה בהן בשנה האחרונה. כל כך מהר עבר הזמן, כל כך רחוק מהבית, נקי מכל מחשבה ומכל בלבול.

            בכניסה לרחוב הזה הוא נעצר. בכל פעם במשך השנה האחרונה היה נעצר לרגע כשעבר ליידו, מתבונן, מסתכל אם משהו השתנה מאז. קירות הלבנים העצומים הותירו אחריהם רושם והתעלות גם לפני החוויות שאסף כאן בזמן שהותו, ומאז נוספה לו היסטוריה הטעם רק המתיק עם כל מבט. הלבנים עדיין היו אפורות, הרחוב עדיין היה צנוע למרות עוצמתו. כשהתעורר ממחשבותיו וחזר להתמקד במטרה שלשמה יצא לטייל, בלי להתלבט פסע אל תוך הרחוב, הניח על הרצפה את תיק הגב שלו והוציא ממנו תרסיס של צבע כחול.

            שמיים כחולים נגלו לנגד עיניו בלי הצורך לשבור את הראש מעלה. כן, כחול הוא הצבע המושלם כדי להשאיר ציור מישראל, אך בכל זאת אף ציור לא נמצא שם. קול ריסוס משמאלו הפנה את מבטו לראות בחורה עם בקבוק תרסיס לבן בידיה כשהיא מפזרת אותו על הקיר. מבטה הופנה לרגע אליו, היא חייכה אליו בשלווה כאילו ידעה בדיוק מה חסר לו בציור. ידיו הוציאו באופן כמעט אוטומטי את הצבעים הנוספים מתיק הגב שלו והוא השלים את ציורה כפי שנדמה שהיה חסר, ובסופו של דבר הם נעמדו שניהם בשביעות רצון עם הגב אל הקיר, אפילו בלי צורך להסתכל על היצירה שלהם.

            "כולם מרגישים כאן בבית" היא אמרה בחיוך בעברית שמהולה במבטא השפה המקומית.

            "גם בבית שלי כולם מרגישים בבית" הוא צחק, וידע שהיא הבינה שהתכוון לישראל.

300 מילים, בדיוק כמו שאני אוהבת.

16. another word

תוכן הסיפור- איזו רעיון מקורי ויצירתי!

אני המומה מיופי המחשבה שהשקעת בכתיבת הקטע:).

הדרך שבה העברת את מחשבותיו של הדמות הראשית למשהו מוחשי כמו ציור גרפיטי על קירות,

הייתה מפתיעה ומיוחדת ביותר. זה היה פשוט נפלא!,

אם כי היה לי קשה להבין למה התכוונת כשכתבת "כולם מרגישים כאן בבית,"

כי אני יודעת לאן הוא התכוון כשכתב את המילה "בית" (או יותר נכון "home" באנגלית)

ואילו היא, האישה שעזרה לו לגמור את ציור הגרפיטי, לא הבנתי מהו הבית בשבילה.

4/5

התבטאות בכתב- הכתיבה שלך יותר מסתם כתיבה יפה, היא מאוד עמוקה.

התעכבתי על הרבה מהמשפטים שכתבת כדי להבין את המשמעות האמיתית,

וגיליתי שכל משפט בעל כמה אופנים ושהוא יכול להתפרש על הרבה מאוד נושאים.

אהבתי את הפתיחה, שהזכירה מאוד את סגנון הכתיבה שלי (אבל לא בגלל זה אהבתי אותה!!)-

אהבתי שכתבת שדמות המספר לא יודע בדיוק מה הוא מחפש:

"אולי קיר פנוי לצייר עליו, אולי רעיון לצייר אתו, אולי מישהו לצייר איתו" ואת ה"מישהו לצייר איתו" אהבתי במיוחד.

מדהים ביופיו!

3/3

דעתי האישית- אהבתי מאוד את הרעיון, שהיה יצירתי במיוחד.

היה קשה להבין לפי הסיפור שלך מי הוא דמות המספר,

כי אם הוא מספר כל יודע, היו למשל פרטים שהוא לא ידע ואף החסיר,

ויכול להיות שהיה בעצם מספר עד, אבל זה היה יפה שהשארת את דמות המספר בסימן שאלה.

הייתה לי בעיה עם האישה שצצה משום מקום, כי לא ברור אם היא זרה, או מישהי מעברו.

הקטע המדהים ביותר היה שללא מילים הם יכלו לדעת בדיוק מה חסר, וזה יצר ציור ודרך מחשבה משותפת,

ויכול להיות שמישהו יבוא אחריהם ויגיד שבעיניו עדיין חסר משהו.

2/2

ציון: 9/10

מרוצה מאוד מאוד! ^_____^

סיפור לתחרות כתיבה בבלוג הזה.

הסיפור מוגבל ל100-170 מילים, ולמרות שאני לא חושבת שאפשר לכתוב סיפור הגיוני ב170 מילים (וגם הצעתי את זה כשנרשמתי ואני לא היחידה) החלטתי לקחת את האתגר ובמקום לשנות את החוקים של התחרות- לנסות ולעמוד בו ולמרות אי ההסכמה לכתוב בכל זאת סיפור, התחלהה אמצע וסוף, ב170 מילים.

טיפות של שלג

על חנות הצעצועים הצטברו פתיתי השלג ממשך הלילה לערימה אחת קטנה שמעיניו של דאג נראתה כמו שרשרת ארוכה של הרים. האורות מתוך החדר נצנצו וזהרו כאילו היה זה בית החלומות, ודאג הביט דרך חלון הזכוכית כשאין סוף חלומות עוברים בראשו כמו עלים שנסחפים ברוח.

השמיים החלו להתבהר וקרני השמש המבצבצות החלו לחמם את האויר. פתיתי השלג, לפחות מנקודת מבטו של דאג, הפכו לפתע לטיפות קטנות על קצות הענפים הקטנים ביותר שעל העצים, כאלה שבני האדם לא מסוגלים לראות. דאג הסיט את מבטו מחלון הראווה היישר אל גבעת השלג לצידו. גם שם, כפי שרק הוא הצליח לראות, נחה טיפת שלג שהבריקה באור קרני השמש ושיקפה את הנוף מאחוריו. מול עיניו התבונן לו סנאי קטן בסקרנות רבה ובחן אותו. "חג מולד שמח דאג" הוא חייך היישר מתוך טיפת השלג. "תצטרף אליי לטיול?" דאג חייך אליו חזרה ושמח לראות את הסכמתו של חברו. זה לצד זה הם פסעו במורד הרחוב כשהסנאי הקטן מתחבא מעיניו של דאג ומתגלה לו בכל טיפה, משמח אותו בכל טיפה מחדש על כך שחלומו התגשם- והוא איננו לבדו.

169 אם ספרתי נכון :)

-

7.

another word היקרה,

הביקורת בתחרות זו מחולקת לשלוש מישורים.
אנא זכרי כי מישורי הכתיבה ועלילה הם החשובים ביותר.
בנוסף לכל חשוב לי להבהיר שהביקורת לקטע שלך בונה בלבד ומגיע ממקום של רצון לעזור ותו לא.

מישור הכתיבה-

התיאורים שלך מקסימים ,הם מתאימים את עצמם ליופיו של הקטע.

תיארת בדייקנות מזהירה ששיקפה לי בדיוק תמונה במעלה ראשי.

חוץ מזה אין לי הרבה מה להוסיף . כתבת נהדר.

מישור העלילה-

אני חייבת להגיד את דעתי הכנה .

עלה לי חיוך כשקראתי את הקטע שלך מאחר והרעיון שלך מקסים ומתוק ,אך לא יותר,

הקטע לא הצליח לסחוף אותי למקומות שמעבר,העלילה לא מתחה או סיקרנה במידה מספקת .

דעתי האישית-

בעיניי יש לך פוטנציאל אדיר,משום שאת כותבת נפלא ומתארת בצורה מדהימה .

אם תשלבי את הכתיבה היוצאת מן הכלל שלך ברעיון מעניין יותר אני יותר מבטוחה שהתוצאות יהיו יפהיפיות.

לסיכום:

מישור הכתיבה-4\4

מישור העלילה-4\2

דעתי האישית-2\1.5

סה"כ: 7.5

בהצלחה בהמשך ואני מקווה לקרוא עוד קטעים שלך בסיבובים הבאים 3>

another word (האתר שלי) , 15:42 30/4/2012:
>

קודם כל תודה על הביקורת, שמחתי לשמוע את דעתך הכנה על הקטע שכתבתי.

חוץ מזה אני חייבת להגיב ולציין שהקטע הזה עומד בגדר אתגר להגבלה שהצבת בהתחלה ל170 מילים, אני יודעת שאני יכולה לכתוב דברים הרבה יותר טובים בהרבה יותר מילים ויחסית לאתגר הציון הוא בהחלט מספק, הרי להביא בתחרות את הקצוות המוכרים לנו זה קצת משעמם לא?

מחכה בקוצר רוח למשימה הבאה :)

-

סטו, לפחות יש עוד אתגר לרשימה

כמה שזה נורא לראות כזאת תמונה,

לדעת שנגעי לא נגעתי בחלום שהיא מראה

ליטוף אחד, נשיקה אחת,

הדמיון מרגיש לי אותך על השפתיים

ואני רוצה את כולך שתהיה שלי,

הטוב והרע וכל מה שמסביב,

קנאה כזאת שלא נותנת לי לנשום

לא מאפשרת לי לראות אותך-

כשאתה צריך להיות שלי-

נמצא עם כל אחת אחרת,

ואת עצמך מרחיק מליטוף כף ידי.

איזה מערבולת נוראית..

על מה ולמה נפלתי לתוכה שוב?.

הוא שוב ישב בחדר חסר אונים, שוב עם ריק בראש ושוב בלי עבודה, אף אחת מהעבודות אליהן הצטרף בחודש האחרון. הוא שוב נקלע לשגרה ששוב עצרה את הגלגלים במוחו מלנוע ולעבוד, ושוב הרגיש את השגרה טורפת אותו ומטריפה את דעתו. הוא גרר את כיסאו לאחור בעצבנות, מנסה לשבור לפחות את השקט בחדר שלא נתן לו מנוחה, התרגז יותר מהייאוש שתקף אותו עם חזרתו של השקט וניסה להרעיש יותר עם אותו כיסא ובאותה הדרך, כששמע שתי דפיקות עצבניות על הרצפה שלו שהגיעו מהתקרה של השכן מלמטה.

            המעשה הלא שגרתי הזה בהחלט בלבל את פורט. הוא הביט לכל צדדיו, מחפש פריט כלשהו שיענה לו על סימני השאלה המעורפלים וראה בפינת החדר מטאטא שהשאיר שם יום קודם לכן. בצעד ברור הוא הגיע אל המטאטא ודפק איתו על הרצפה פעמיים, כתגובה להערה העצבנית של שכנו מלמטה. בעודו מנסה להריץ בראשו את כל השכנים שהכיר עד כה, הוא לא הצליח להיזכר מי השכן שגר בדיוק בדירה מתחתיו והחזיר לו כעת דפיקה בודדה, חזקה יותר, על התקרה או הרצפה המשותפת להם. עצם הפנייה, המשמעות שלה או הדרך בה התבצעה מאוד שעשעו את פורט והשכיחו את העובדה שעד לפני רגע היה מאוד עצבני על השגרה ובתגובה הוא דפק עם המטאטא קלות על הרצפה מספר פעמים.

            התגובה איחרה להגיע, וכששמע את הדפיקות הבאות דרך דלת ביתו- גם הבין למה. הוא הזדרז להגיע אל הדלת ולפתוח אותה בפני שכנו החדש והעצבני ככל הנראה, מתרגש להכיר עוד אדם שותף לביתו וגם אם לא בדרך הכי סימפטית.

            "אני ממש אשמח אם תפסיק לגרור את הכיסא שלך, זה מוציא אותי מדעתי" היא הטיחה בו עוד לפני שהספיק לקלוט את העובדה שמדובר בכלל בשכנה.

            "היי, אני פורט. ואת?" הוא ניסה להשיב לה כדי להרגיע את הרוחות.

            "וורה" היא ענתה בקוצר רוח. "הגרירות כיסא שלך מפריעות לי לעבוד" היא המשיכה בשלה.

            "אני מצטער, וורה, לא ידעתי שזה מפריע לך. במה את עובדת?" הוא התעניין. הסקרנות וההתרגשות פעמו בו כשסרק אותה מכף רגל ועד ראש.                 עד מהרה פגשו עיניו בעיניה הבהירות ושם כבר היה לו ברור שהופעתה החיצונית לא עניינה אותו כמוהן. היא בטח כותבת הרבה, הוא תאר לעצמו כשחיבר את כל הנתונים בדמיונו וראה אותה שם יושבת לפני שולחן עץ עם דפים מפוזרים סביב מחשב נייד, כשהחלון פתוח וקול השקט שכל כך רעם לו לחש לה באוזן את המילים אותן רצתה לכתוב.

            "אני לומדת" היא השיבה בקצרה. מספיק קרוב לכתיבה, חשב, ובכל זאת חייך אליה בשעשוע.

            "אני מצטער, לא אפריע לך יותר" הוא השיב לה. למרות שזה היה זמן הנכון והמתאים לסגור את הדלת הוא עדיין לא רמז לה על כך באף שפת גוף שהיא, כאילו שמתחת לפני השטח זה לא באמת הרגע הנכון להיפרד.

            "אז.."-

            "שיהיה בהצלחה" הוא מיהר להשלים את דבריה שלא ידעה איך לנסח, אופייני כל כך לאחת שכותבת בלי סוף ומתארת אין סוף מצבים אבל קשה לה להתבטא ברגעים המביכים האלה. כשלקח את חצי הצעד שלו לאחור כדי להקל עליה ללכת, נדמה היה לו לרגע שהיא לא באמת רוצה ללכת, למרות שהבהירה זאת היטב- שהוא הפריע לה ללמוד. מעניין מה הולך שם בפנים, בתוך הראש הזה, הוא חשב לעצמו בזמן שחייכה אליו, סימנה לו בראשה 'נתראה' או 'להתראות' במלוא מובן המילה, והסתובבה מביתו. כשסגר את הדלת היה לו ברור שלפחות עכשיו המקום נראה הרבה פחות משעמם משנראה בהתחלה, כשהמחיר המצחיק של האיזור פיתה אותו לרכוש את הדירה הנעלמת והמשעממת הזו.

מעיזה, מנסה לצאת מהבועה, נותנת למוח אנושי אחר להוביל אותי כי אולי התייאשתי כבר משלי-

שלב ראשון בתחרות כתיבה בבלוג הזה, תמונה מספרת סיפור.

          מהרגע בו הציצה השמש מבעד לאופק, יערה לא הצליחה לעצום שוב את עיניה. לא יותר מחמש שעות שינה עד שהגיעה הזריחה והנה היא כבר על הרגליים, לא מסוגלת לישון אפילו דקה יותר, ויודעת שלא תעצום את עיניה אפילו לא לרגע ביום הזה, שכולו מוקדש לאותו אחד, זה היום המיוחד שלו.

          היא פנתה בצעד מהיר למקלחת וסיימה אותה בזריזות, מנצלת היטב את מעט הדקות כדי להתנקות, להתעורר ולהתרענן לקראת יום חדש, ומשם פתחה את האחרון כדי לבחור בבגד אותו תכננה ללבוש כבר מלפני שבועיים- ובמיוחד לכבודו. במקרר חיכתה קופסת הנוטלה האהובה עליו ועל השיש כל המצרכים שנועדו כדי לאפות חלה טריה, כמו שעשו תמיד בבקרים של הימים המיוחדים, הרי ככה מתחילים יום מיוחד- עם ארוחה מיוחדת. כשסיימה להכין את פרוסות הלחם מרוחות בשוקולד האהוב עליהם, לא שכחה לארוז הכל ולעטוף, ולא להשאיר אף טיפת לכלוך או מזכרת מההנאה שמילאה אותה רגע קודם לכן, בדיוק כמו שהוא תמיד הזכיר לה שעושים.

          בצעדים גדולים, כמעט דילגוים נרגשים, היא חצתה את המסדרון ופתחה את דלת החדר ששימש להם כמחסן, סורקת אותו בעיניה תוך כדי שהיא מנסה להיזכר היכן הניחו את הארגז הזה בפעם האחרונה שהשתמשו בו. בסריקה חוזרת של החדר היא איתרה אותו מתחבא במדף התחתון הצמוד לדלת, זה שתמיד הכי קל לפספס ועליו תמיד צחקו ש"הוא נמצא לנו מתחת לאף". בחיוך קל שנח על שפתיה מבלי ששמה לב היא הוציאה את הארגז מבין מעט קורי העכביש שכיסו אותו, הוא לא הספיק להתיישן יותר מדי מאז הפעם האחרונה שהניחו אותו שם בשנה שעברה. בתוך הארגז נמצאו הריבועים הצבעוניים, גזורים ומוכנים כבר שנה מראש, ורק סימני הקיפול לא היו עליהם- כי כל הכייף זה לקפל אותם לבד בכל פעם מחדש.

          קיפול אחר קיפול, פעם משולש ושוב מרובע והנה קווים שחוזרים על עצמם מקדימה ומאחורה, ולכיוון השני והנה עוד קו מתאר. היא יצרה חור קטן בפינה הנכונה והצמידה את המרובע לפיה, נושפת לתוכו אויר כמו שמנפחים בלון, והנה המרובע מתנפח לו והופך לקובייה מנייר, קובייה ירוקה וקטנה שהושחלה על החוט הדק. ושוב היא קיפלה וניפחה כך עשרות קוביות צבעוניות בגדלים ובצבעים שונים, אמנם לקח לה פי שניים מהזמן הרגיל אך בסופו של דבר סיימה, והשרשרת הייתה מוכנה ותלויה על החלון לכבודו, כל דבר לכבודו.

          במבט מצפה אל תוך הארגז היא גילתה שלא נשאר דבר מלבד ריבועי הנייר אותם הפכה לקוביות, דבר אחד לרפואה שהשאיר אחריו לקראת המסיבה הבאה. מובן שלא, היא חשבה לעצמה בדרכה לצאת מהחדר, הרי בכל שנה מחדש הם מקדימים את התאריך המיוחד בשבוע והולכים יחד לקנות את כל הדברים הדרושים להם, והנה הפעם היא הייתה כאן לבדה- כך שכל מה שיכלה לעשות הוא להסתדר עם מה שנשאר. היא לקח בכף ידה את הקובייה האחרונה אותה לא הכניסה אל שרשרת הקוביות, הקובייה הכחולה והקטנה ביותר, והתבוננה בה. "אני שולחת לך את הקובייה הכי קטנה כדי שיהיה לה הכי קל להגיע אלייך," היא לחשה במתיקות, פתחה את דלת הבית וזרקה את הקוביה מעלה אל השמיים. "זה כל מה שנשאר לי ממך".

http://www.youtube.com/watch?v=2zk_cTSeLUk

גיאצ'וק יקר, מה אתה עושה לי?

מאז שהלכת כל דבר מזכיר לי אותך,

אפילו דברים שלא בהכרח קשורים בך,

אפילו בסיפורים שמושתלים בי מבחוץ

איפה עוד אתה יכול לצוץ?! :(