שוב אני מוצאת את עצמי כותבת אלייך מכתב שלעולם לא תקרא.
שוב אני מוצאת את עצמי מסתכלת על השיחות שלנו ושואלת את עצמי "למה לעזאזל נכנסתי לזה שוב?".
למה באמת?
הרי זה ברור.
וידוע.
וצפוי.
שהרגעים היפים הם שניה אחת למליון. (או רבע שעה פעם בחודש).
כי כולנו יודעים טוב מאוד כמה שהאגו שלך מפוצץ, ואתה לא מבין מה זה "תפסיק לקרוא לי פרה, אפילו שזה בציניות".
ואני במיוחד רואה, למרות שידעתי מראשף שתשים עליי פס. כי הרי זה לא חשוב כמה אני עושה מאמצים לדבר איתך ולהתעלם מהחלחלה שבוערת בי כל פעם שאני מדברת איתך. זה לא משנה כמה אני מנסה להדחיק את התקופה שדיברת אליי כמו אל זבל- עזוב זבל.
כמו אל זונה אובססיבית שאין לה רגשות ורוצה רק להרוס לך את החיים.
ואני לא צוחקת, לבוא למישהו שאתה יודע שכל כך אוהב אותך ולומר לו "אני אשנא אותך לנצח אני לא רוצה לדבר איתך לעולם" ולהבהיר לו כמה שהוא מטומטם, ועוד בצרה הכי אכזרית- זה התואר שאני מרגישה בו.
מטומטמת שעוד קיוותה שיום אחד לא תשנא אותה ושתחזרו לדבר.
אז הנה, אתה מדבר איתי. אבל אחרי שעוד השלמתי עם זה והתחלתי להתרגל למצב, אתה בא ומדבר איתי.
ועוד אשכרה חוזר, מבקש סליחה, אומר לי "בואי הפסקת אש".
מתחיל שיחה כל יום.
בכייף שלך, כאילו לא השפלת אותי מספיק.
כמו ערפד שצמא לדם.
אז נכון, מצד אחד אני רוצה להרוג אותך על היחס שלך כלפיי כשעוד ניסיתי כל דרך קטנה אפשרית כלשהי להשלים איתך, אבל מצד שני לא חיכית מספיק זמן בשביל שאני אשכח הכל ואתגבר על כל זה לגמרי.
וכן, עדיין היה בי רצון ואולי גם תקוה לדבר איתך שוב ולצאת מהריב המגעיל הזה.
ואני כמובן, אף פעם לא מוותרת ואומרת "נגמר".
כי בינינו, ידעתי עם עצמי שאם תבקש סליחה זה יהרוס לי חומה של אדישות שאני בונה במשך הזמן אלייך, כי על מי אני עובדת?
אז החלטתי כמובן לענות לך "בסדר, דף חדש".
אמרתי לעצמי "הוא קלט שהוא הגזים, הלאה. אל תדלגי על ההזדמנות להחזיר לעצמך שקט" שקט?!
לא השתנית בגרוש.
אותה ילדותיות.
יודע מה, אני יכולה לחיות עם הילדותיות. רק תיפטר מהאופי הזה של שוויצר, כי זה חרא.
תפסיק לקרוא לידידות שלך "פרה" אפילו שזה בציניות, או "סתומה"(כמה שאת סתומה בחיי") אפילו שזה סתומוש או פרוש. (שזה בהחלט מצביע על ציניות :/)
תפסיק לומר "את שונאת אותי" כשאתה יודע מה באמת עובר עליי.
תפסיק לומר "אני מת עלייך" כשאתה מנסה להתחיל דף חדש.
אז סלחתי לך פעם, ופעמיים. אמרתי יעבור.
ולא עבר.
אז ביקשתי.
וביקשתי פעמיים.
"תפסיק לומר את שנאת אותי, כי גם ככה אני עושה את המקסימום מאמצים כדי לשכוח מהעובדה שדיי הרסת אותי בתקופה שרבנו. תפסיק לומר את זה, כי כשאני מדברת איתך אני מנסה להתאפס ולהיות נחמדה, כי אני באמת רוצה להשלים, רק שמצד שני קצת בא לי להעלים אותך. תפסיק, כי תכלס- אולי לא שונאת, אבל כן כועסת. ומאוד."
ואמרתי פעם אחת.
והפסקת.
ואז אמרת שוב, בטעות.
וסלחתי.
ואז שוב הפסקת.
ומאז זה נפלט לך, ואתה שם פס.
ואני סולחת.
"אני מת עלייך". דף חדש הפסקת אש.
זהו? שבוע מספיק לך כדי להתרגל אליי שוב?
כאילו מעולם לא אמרת לי ש"אם המטרה שלי בחיים היא לשמוע אותך אומר שאתה לא שונא אותי, אני לא אגשים אותה לעולם, אלא אם אני אצפה למילים ללא משמעות ואת זה יכלת להביא לי באותו רגע".
ושוב חזרנו לנקודה, חודש לפני הריב.
"מת עלייך".
זאת דרגה אחת פחות, כי שם היה הרבה "אני אוהבת אותך" בדרכים יצירתיות למדי, אבל זה עדיין מעיד על חיבה כלשהי. לא?
ביקשתי.
פעם אחת, שתאמר פחות.
המשכת.
ביקשתי שוב, שתפסיק.
המשכת.
התעלמתי :/.
ואתמול-שלשום היית במצב רוח מעפן וביקשת עידוד.
ואז אמרת שוב. "מת עלייך"
סתם לעודד אותך, למרות שלא רציתי להיכנס לזה, אמרתי גם. "זה יעודד אותך אם אני אגיד שגם אני מתה עלייך?-" "כן, קצת :$-" "ואם אני אגיד עוד כמה פעמים זה יעזור יותר?-" "נשמע שמישהי פה דואגת...-" נשמע נכון.
וזאת הייתה הפעם היחידה מאז שפתחנו דף חדש שבאמת היה לי כייף לדבר איתך. כי היית בנאדם ולא אלוהים.
כי הראית רגש ולא עליונות.
אולי כי לא קראת לי סתומה, או פרה.
אולי כי פעם אחת בחיים היה לי נעים לומר לך בחזרה "מתה עלייך" ולא להרגיש בחילה.
אבל הבחילה באה מאוחר יותר.
ועכשיו אני תוהה עם עצמי, אולי הייתי צריכה לומר לך "סולחת לך, מאושרת שסלחת לי. שלום להתראות" ולנעול את הסיפור תחת הכותרת של השם שלך. כי הרי ידעתי שאם אני אדבר איתך, זה לא ייעצר בהיי פה ושם. זה יחזור, יתחיל במילים, ימשיך בקנאה, בלגנים, ואיפה אני עוצרת עכשיו בלי שאף אחד ייפגע.
חוץ ממני, כמובן.
אז נכנסתי לזה. וקרה הכל.
אמרת "אני מת עלייך".
ואמרת לי כינויים.
ובכית לי.
ושיתפת אותי.
וצחקת עליי.
וצחקת איתי.
ומי יודע לאן עוד זה יחזור.
ואיך אני יוצאת מזה בשביל לא לפגוע באף אחד,
איך אני יוצאת מזה- מכסה את כל הכאב שהיה בחודשים האלה. ולא דרך הזמן.
זה אפשרי, איתך?
אתה תתבגר מתישהו?
חודש אחד כמו שהיה בסוף ט', יכסה על הכל.
ואני מדברת על סוף ט', לא על החופש הגדול.
זה עוד היה בסדר.
ואז לסגור.
לא לומר יהיה בסדר.
כי לא יהיה בסדר.
כי אני מפחדת.
כי אני לא משתחרת ממך.
©opyRight
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
