גם את הקיטור הזה צריך כבר לשחרר,
אם לא בריצה(?!) אז בכתיבה.
*אתה יודע שהסיפור במקור(1+2+3) נכתב עלייך,
ולמרות שאתה מסרב לקרוא דברים שנכתבו עלייך (עדיין?)
אתה מוזמן, ורשאי לקרוא את הפרק הנחמד הזה-
שמשקף ואולי בצורה קצת מופרכת את התקופה הפורחת איתך,
מהול בהפתעה שהרגשתי כשזה התחיל,
מסונן מכל כאב שהרגשתי כשזה נגמר,
ומבוסס על כל שניה מכל רגע מאי פעם שבו לא דיברנו וחשבתי עלייך.
כי מי כמוך יודע שככה זה כשאוהבים*
חלק א'
כבר קרוב לשנה שהחדר הזה לא עבר שטיפה וניקיון, משהו יסודי שיאוורר את כל הזיכרונות שלא הצטברו מאז שחזרה לכוך הקטן שלה בדרום תל אביב. שונית החליטה לקחת את יום רביעי הזה ולהפוך את דירתה על כל פינותיה ולהוציא מהן כל פיסת אבק שתעז להסתתר מהמטלית הלחה. הגיע הזמן לנקות ולהתנקות, ולהגיע להחלטה בנוגע לחייה.
החזרה של שונית לארץ הייתה מלווה בפרישה זמנית מעסק העיצובים שלה שהמשיך לתפקד באיטליה, אבל בלעדיה. היא ניהלה אותו מרחוק, הרבה מרחוק ובקושי הייתה מעורבת, כפי שהרגישה לנכון לאחר כל טלטלת הרגשות שעברה שם לאחרונה.
עוד אלבום מאובק, הפעם התחילה עם סדרה חדשה של אלבומים שצולמו באיטליה, ומבלי שהבחינה בכך שלפה את האלבום שהכיל את שני הסטים בהם צולמו היא וגיא יחד, האחד בהסכמתה והשני על דעת עצמו של הצלם הבכיר שלה שהחליט שרק כך התמונות לפרויקט יהיו שלמות מספיק.
גיא הזה, מעניין מה איתו עכשיו. האם המשיך לשחק בנבחרת איטליה, והאם המשיך לדגמן בחברה שלה למרות שעזבה? היא לא הייתה מעורבת עד לפרטים הקטנים וגם בשידורי החוץ החליטה להפסיק לצפות, כדי להתנתק לחלוטין ולהתאוורר מכל הבלבול שהציף אותה. אולי אם לא הוא, היא כבר הייתה עכשיו בחיים יציבים עם בעל תומך ואפילו ילד או שניים שאליהם יכלה להתפנות אחרי שמימשה את שיא הקריירה שלה.
הסלון הכיל ערמות של בגדים שיצאו מכביסה והתכוננו בנפשם למיון, מי מהם יישאר ומי מהם יימסר לתרומה או יימכר ביריד הקרוב. המטבח היה כבר מסודר אך לא נקי, מחכה בסבלנות לרגע הניקיון שיותיר אותו מצוחצח עד לפעם הבאה ששונית תבשל, והמקלחת עוד הייתה הפוכה ונדחקה בייאוש לחלק האחרון בפרויקט ניקיון וסידור הבית. חדר העבודה בו שהתה כעת היה הדבר הכי קרוב למה שדמיינה ברוחה בסוף הפרויקט, עד שנתקלה בארון הספרים שהכיל את האלבומים הישנים. כל כך הרבה זיכרונות שנשארו והקשו עליה להיפרד, ובעיקר להגיע אל מטרתה בסידור וניקיון הבית.
שלוש דפיקות על בלוק הפלדה ששימש כדלת הבית נשמעו ברצף ולאחריהן דממה, אולי היסוס. מרוב ששקעה בסידור הבית אפילו לא טרחה לשים מוזיקה- מה ששם כנראה בספק את נוכחותה בבית בבוקר אמצע השבוע.
שונית הניחה את האלבום על המזרון ששימש לה למיטה ופנתה אל הדלת. דרך העינית ראתה גבר, מטושטש דרך הזכוכית הקטנה שנראה קצת מוכר ובכל זאת לא התחבר בראשה לדמות מוכרת. כשפתחה את הדלת ראתה מולה את אותו הגבר גבוה ממנה בראש ולבוש בג'ינס וחולצה בהירה מכופתרת, שערו קצוץ בצורה מסודרת עד כדי חשד שהרגע יצא מפגישה עם הספר, חיוכו מודבק אל פניו ועיניו שואלות, כרגיל, את ההפך ממה שאמר.
"היי," היא ציפתה שקולו יהיה בטוח בעצמו אך במקום זאת שמעה היסוס, אולי חשש.
שונית ניסתה להגיב, "גיא," היא ניסתה לומר, "וואו", גם זה נבלע בגרונה למרות ששפתיה היו פתוחות מספיק כדי להביע דרכן קול ברור. "איזו הפתעה" היא הצליחה לשחרר לבסוף.
"אני מפריע?" הוא שאל לנוכח מראה הטרנינג המאוורר והבית ההפוך שהציץ מאחוריה, מחזה שלבטח לא ציפה לראות בסביבתה.
"לא במיוחד," היא השתדלה לדבר מעט חזק יותר מווליום של לחישה, "אני רק עושה מבצע ניקיון קליל בתוך הבית" היא אמרה, עונה על מה שנשאלה בלבד ולא מתוך כוונה לסלק אותו, אלא מתוך הערפל שכיסה את כל שבילי המחשבה במוחה בשנייה שראתה שוב את גיא והפעם בפתח ביתה.
"אה, אז אני לא אפריע לך. גם ככה לא הודעתי-"
"מה פתאום, בוא כנס" היא אמרה מייד. טיפת הצלילות הצילה אותה ממבוכה שהייתה מטביעה אותה בעצמה אם הייתה נותנת לו ללכת אחרי שהפתיע אותה כך. למרות שעשתה כל כך הרבה כדי להתרחק ולהתנתק ממנו, עדיין לא הייתה מסוגלת לגרש אותו פיזית ממגוריה.
"אתה רוצה לשתות משהו? לאכול? אולי זאת הזדמנות טובה בשבילי לקחת הפסקה" היא אמרה כשהובילה אותו למטבח, שלפחות נראה יותר טוב משאר חלקי הבית.
"קפה יכול להיות נחמד בזמן שתסבירי לי מה את עושה בבלוק קטן בדרום תל אביב, אני חייב להודות שזה היה מפתיע" הוא אמר באגביות כשנשען על השיש לצידה של שונית.
"לא הייתי ממליצה לך להישען על השיש," גיא התרחק מהשיש כשבחן את ידיו וגילה שאריות של שמן וקמח על ידיו. "ואני לא רואה שום טעם בלגור לבד בבית גדול ומרוהט כשמספיק לי חדר, סלון ומקלחת" היא השיבה כשערבבה את כל המרכיבים בתוך פינג'אן שהניחה על גז דולק. היא הביטה בידיו של גיא וחיוך נבוך עלה בין שפתיה. מייד פנתה לחדרה וחיטטה בארון עד שמצאה חולצת טריקו גדולה מספיק וזרקה אותה לגיא. "תביא את החולצה שלך, אני אוריד לך את הכתם לפני שיישאר שם לנצח".
"חולצת סיום של התיכון? איפה מצאת את הדבר העתיק הזה?" הוא שאל בזמן שהחליף ביניהן ומסר לשונית את החולצה המלוכלכת.
"תמיד טוב לימי ניקיון, כמו היום למשל" היא השיבה כשפנתה לפינת הכביסה והחלה לנקות ידנית את הכתם בשיטה שרכשה עם השנים.
"הקפה מבעבע" הוא ציין.
"סימן שצריך להרגיע אותו" היא צחקה ועזבה את החולצה כדי לכבות את הגז. היא מזגה את הקפה לשניהם, הערימה בקערה כמה עוגיות והעבירה את כל הפסקת הקפה שלה לשולחן לצד חלון תריסים שהיה פרוס על קיר שלם. מבלי ששמה לב היא מצאה את עצמה חולקת עם גיא את השנה האחרונה שעברה עליה, שומעת את חלקו וצוחקת איתו, אפילו נהנית, מרגעים שהיו חסרים לה כבר כמה שנים.
חלק ב'
שונית לא זכרה בפירוט ובדיוק את כל הפרטים, אבל ידעה שבסופו של דבר סיימה לסדר ולשטוף את כל הבית עד שהוברק כראוי, אחרת לא הייתה מניחה לעצמה לישון גם יממה וחצי עד שהייתה מסיימת את המלאכה. היא לא זכרה אם גיא עזב בשלב כלשהו אבל התהייה קיבלה מענה ברגע שהתעוררה לגמרי והבחינה בידיים זרות, או מוכרות, מחבקות את זרועותיה.
היא פקחה עיניים בזהירות, מתמקדת תחילה בכיסא הקרוב ורק אחר כך מרשה לעצמה להרים ראש לעבר החלון. למרות שהיה פתוח לרווחה הבית היה חשוך, שעת לילה שקטה במיוחד. הצצה בשעון היד שלה בישרה לה שהשעה הייתה שתיים לפנות בוקר, היא תהתה מתי נרדמו ולכמה זמן עד שהנעימות שעטפה את זרועותיה נעלמה והסיחה את דעתה. גיא הסתובב מצידו ונשכב על הגב כשכפות ידיו מכסות את עיניו.
"נרדמנו אה?" היא מלמלה בקול שנאבק בה והתחנן שתחזור לישון.
"אני מצטער על זה" הוא אמר, משאיר מקום לשתיקה ששונית לא העזה לנצל.
"מצטער על מה?" היא כנראה שכחה איך הרגישה כשבלבל אותה, ואולי בגלל שלא הרגישה כעת שום דבר טוב או רע, לא היה שום מקום לבלבול.
"שנרדמתי איתך, שחיבקתי אותך, שבכלל נפלתי עלייך-"
"לא נפלת עליי-"
"תראי לאן ברחת בגללי" לשונית לא היה מה לענות על זה. אחרי שניפצה בילדותה כל דבר שקשור בו, נתנה לו לחדור דרך מערכת היחסים הכי טובה שהייתה לה ולשבור אותה ואז עזבה את העסק המצליח שלה, החלום שלה, רק כדי להתאוורר מהכל- לא הייתה לה שום תשובה הגיונית לענות לו. לכל הדעות הנוכחות שלו הייתה פתאומית, מוזרה, ובהחלט לא מועילה לניקיון שהראש שלה זקוק לו. ובכל זאת הנה הם נרדמו בנוחות כאילו מעולם לא הפריעו זה לזו ויותר מזה- הם היו בשיא הנוחות כשהיו יחד.
"אז לכבוד מה הגעת עד לכאן?" היא הסיטה את נושא השיחה מעט, מתחמקת מהמובן מאליו.
"התגעגעתי" הוא הודה. "שמעתי שעזבת את איטליה. לי אין מה לחפש שם בשנתיים הקרובות אז באתי לחפש אותך"
"איזה שקר טהור," היא צחקה, אין מצב שעזב את כל הקריירה שלו כדי לחפש אותה. "יש לך קריירה מטורפת באיטליה, אני לא שווה את ההרס הזה"
"הברך שלי פצועה, משהו שצריך שנה של החלמה ואז הערכה לניתוח שאמור לסדר אותה. אם אחרי ההחלמה מהניתוח אני אהיה מספיק בכושר כדי לחזור, אז יש לי לאן לחזור" הוא אמר. שונית שתקה, לרגע שכחה את הפציעה שעבר בעונה הקודמת, אותה פציעה שלא הייתה עדה לה- המשחק הראשון שהבריזה ממנו ולאחר מכן הפסיקה להגיע.
"אז איפה אתה גר עכשיו?" היא הסיטה את הנושא שוב, מתחננת לעצמה שתפסיק להגיע לנקודות הכי כואבות ביניהם כמו שרק היא יכולה.
"בבניין ממול," שונית הייתה בטוחה שזאת בדיחה. "ראיתי אותך אתמול יוצאת מהבית וחוזרת אחרי שעה וחצי בערך-"
"ריצה," והיא התחרטה מייד על שציינה במה עסקה אתמול בערב, בדבר היחיד שגיא היה מת לעשות ואולי לא עשה כבר יותר משנה. יופי שונית, קצת טאקט לא יזיק לך היא העירה לעצמה.
"אז קפצתי לביקור," הוא התעלם מהקרב שהתחולל במוחה של שונית עם עצמה, "לראות אם זו באמת את ולבדוק מה שלומך, ולמה לעזאזל את גרה בבלוק קטן במקום בוילה מטורפת-"
"אני יכולה לשאול את אותו הדבר עלייך-"
"מאותה הסיבה שלך, מסתבר, אז מה שלומך שונית?" השאלה בסוף המשפט של גיא בלבלה אותה. הוא דיבר מהר יותר משיכלה לעכל אותו, עונה על תשובה ומייד שואל שאלה אחרת, לא נותן לה רגע לנשום ובכל זאת היא נושמת אותו יותר טוב משנשמה בכל השנה הזאת בלעדיו.
"אני בסדר, ועכשיו כשקיבלת תשובה לשלושת השאלות שלך, מה באמת הסיבה שלך להיות כאן?" היא שלפה את השאלה ממקום נסתר במוחה שלא הייתה מודעת אליו ובכל זאת שמחה על ההתקלה.
"באמת התגעגעתי" הוא השיב, והפעם שונית ניצלה את השתיקה כדי לנשום לרגע ולא אותו.
שונית אזרה מספיק אומץ כדי לסובב את ראשה אליו. מבלי שהבחינה בכך הוא כנראה כבר מזמן הפנה את מבטו אליה, מסתכל עליה בכל הזמן הזה שהיא בהתה בתקרה. "אי אפשר להסביר אותך" היא מלמלה, מספיק ברור כדי שגם הוא ישמע.
גיא התרומם על זרועו השמאלית, כנראה בהחלטה של הרגע שמיהר לבצע לפני שיתחרט ורכן אל שונית. סנטימטר בלבד הפריד ביניהם כמו שמנסים להדביק את אותו הצד של המגנט, וללא הצלחה.
"למה זה טוב?" לחשה שונית.
"בואי ננסה" הוא השיב לה בלחישה.
"ואיך אתה יודע שזה יעבוד?" הוא היה כל כך קרוב עד שהיא יכלה להרגיש את האוויר שיוצא מפיה חוזר אליה, ועדיין לא קרוב מספיק כדי לגעת.
"אני לא יודע" הוא אמר כששפתיו כבר נגעו- לא נגעו בשלה.
אנשים מעטים יכלו לקרוא למגע השפתיים ביניהם נשיקה, רק אלה שהעריכו את כל הנגיעות הקטנות שמתארות את תחושת הפחד שחודרת לתשוקה. שונית ניתקה משפתיו והניחה את ראשה על חזהו, עוצמת את עיניה מעט בדאגה שהתפזרה עם תחושת הרוגע שהציפה אותה בעצם קרבתה אל גיא, לפחות עד הבוקר.
זה היה כל כך מתיש, שאני אאלץ להפסיק כאן ולשבור את המסורת של כל אחד מסיפורי נשיקת פרידה,
אחרי הכל גם לי היה קצת זמן להתענג על הספק.
חג שמח 3>
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
