חלק ב'
ידעתי שאיכשהו אני צריכה לחזור הביתה. עוד שעה אבא שלי יתעורר ויראה שאני לא במיטה.
תהיתי אם היא תוכל לקחת אותי. אם כן, אני אהיה חייבת לה הרבה.
גם על ההסעה וגם על ההקשבה.
"יש עוד משהו שירגיע אותך אם תספרי לי?" היא הבחינה בכך שנרגעתי.
"ממש לפני הריב הזה, במשך כשבועיים, הבאתי לו מכתבים עם מלא חיבורים... על ידידות, שמחה, כל מיני דברים" אמרתי ולקחתי אויר. "הוא אמר שהוא שומר אותם במגרה עם דברים שחשובים לו, אבל אחרי הריב הזה נראה ששום דבר שקשור אליי כבר לא חשוב לו..." אמרתי.
"אתמול הוא ראה משחק של ברצלונה. הוא ישב שעתיים מול הטלויזיה, ואת יודעת מה הוא חנק ביד שלו במשך המשחק? יום אחד אני אשתגע מהילד הזה" היא אמרה.
"מה הוא החזיק?" שאלתי, מקווה שזה מה שאני חושבת שזה.
"השרשרת הכסופה ההיא שהבאת לו, שהוא כבר לא שם מאז שקיבל את השרשרת של סבא שלו" היא אמרה.
"הוא בחיים לא היה זורק אותה, הוא ממש רצה אחת כזאת. הרגשתי בעננים כשהואהיה מאושר לקבל אותה" אמרתי.
"אבל היא קשורה אלייך. את היחידה שלפי דבריו אז חיפשה וממש הלכה לקנות לו אותה. את ממש התאמצת והוא לא ישכח את זה. במיוחד כשהוא חונק את השרשרת וגם מנשק אותה כל פעם שיש גול" היא אמרה
"את אומרת שעדיין איכפת לו, למרות איך שהוא מתייחס אליי?" שאלתי אותה.
"אני אמא שלו, אני יודעת. אני חושבת שהוא התמכר לידידות שלכם כמעט כמוך, רק שהוא ממש כועס על מה שעשית וקצת קשה לו להראות שהוא סלח לך. את יכולה להאמין לי, אני זו שחיה איתו ורואה את הדברים הקטנים" היא אמרה. "אני בטוחה שכואב לו יותר משכואב לך, כי הוא צריך להילחם בלא לדבר איתך כשזה הדבר היחיד שהוא כל כך רוצה." היא המשיכה.
"את מגזימה, לא?" שאלתי.
"אולי, אבל במידה כלשהי, גם אם הוא לא מבטא את זה כמוך, הוא מתפוצץ מבפנים. ויום אחד ממש בקרוב את תראי שתחזרו להיות ידידים ואפילו יותר טובים." היא קבעה.
איך אפשר לומר לאמא שהבן שלה עם אגו מנופח בגודל כל העולם? וזה בגלל שמישהי מאוהבת בו מעל הראש ומוכנה אפילו לקפוץ מהגג אם יגיד לה. למה תמיד חייבים להשמיט פרט או שניים עד שכבר מספרים הכל? אבל לא הייתי מסוגלת. יש גבול, זאת אמא שלו.
קול בעיטה חלש. צעד על הרצפה. דממה.
"שמעת?" שאלתי.
"מה?" היא שאלה חזרה.
"הוא ער, בטח שמע הכל. אני מרגישה כל כך מטופשת..." אמרתי בעוד הדמעות מצטברות בעיניים.
"חכי פה רגע" היא אמרה וקמה לעבר החדר שלו.
"אה אמא מה קורה?" הוא שאל מתוך החושך, כנראה.
"למה אתה לא ישן?" היא שאלה.
"יש פה אויר של שקרנים" הוא ענה. המשפט הזה צבט לי בלב. אמא שלו הבינה, כנראה.
"למה שקרנים? תפסיק לדבר שטויות ותחזור לישון." היא קבעה.
"שהיא תפסיק לדבר שטויות, מה לעזאזל היא עושה פה?!" הוא אמר בתוקף.
"תדבר בשקט, אבא שלך ישן!" היא אמרה, מתאפקת.
"היא שקרנית, אין לה מילת כבוד בכלל. אני שונא אותה, שונא כל מה שקשור אליה" הוא אמר.
לא היה איכפת לי מההמשך. ידעתי שכל מה שלא העזתי לומר לה, היא כבר תבין לבד.
בכיתי. הייתי מרוכזת בלבכות בשקט יותר מאשר להקשיב לשיחה שלהם בשניות האחרונות.
אבל פתאום הייתה דממה.
"ממתי נהיית כזה? הילדה מתחרטת באופן קשה על כל זה, ואתה הצרה הכי גדולה שלה בנוסף לסכנת חיים ומצב נפשי נורא. עד מתי תמשיך עם זה?" היא שאלה. לא האמנתי שהיא מסוגלת לומר לו את כל זה. ואני אופתע עוד יותר אם זה ישכנע אותו.
"תגיד לי, איך תרגיש אם היא תמות מסרטן וסכרת יחד?" היא שאלה ולקחה אויר.
"אל תקשקשי, אין לה כלום" הוא אמר.
"היא עשתה בדיקות, הסרטן מתפתח. עד שיוכלו לטפל בזה כבר יהיה כנראה מאוחר מדי" ידעתי שהיא מחמירה את העובדות כדי להפחיד אותו. אם זה יעזור, אני אהיה חייבת לה את החיים שלי. גם אם זה לא יעזור, אני אהיה חייבת לה. על המאמץ.
"היא רוצה רק קצת חיבה מצדך, טרחת להקשיב לה בכלל? היא אולי תמות מסרטן, ואני יודעת שאיפשהו שם אתה עוד זוכר אותה" היא אמרה.
הוא נעץ מבט ברצפה לכמה שניות.
"באמת יש לה סרטן?" הוא שאל.
"לא, אבל יש סכנה גבוהה" היא אמרה. ידעתי שעכשיו הוא ישנא אותי יותר. דמתי כדור שנופל על הרצפה, צעדים ומגירה נפתחת. ואז שוב צעדים. רגע לאחר מכן ראיתי אותו מגיח מהמסדרון. הוא לא לבש חולצה, ולבש מכנס טרנינג ארוך, שחור.
"אתה תתקרר" אמרתי. בגלל הקור.
"לא שאת במצב יותר טוב" ואז הוא עשה תנוע מוכרת עם השפתיים. אני מקווה שהוא התכוון לזה.
"קפוצ'ינו..." התחלתי, לא ידעתי מה להמשיך.
"אני מעדיף את 'יצור' ו'סושוש', אני בטוח שגם את" הוא אמר. הוא קרא לי סושוש.
השעה 3:30, אבא שלי יתעורר עוד חצי שעה בערך. שתקנו. מה אני יכולה לומר?
"אני מצטערת, באמת..." התחלתי.
"אני מצטער, את לא צריכה יותר. אני הגזמתי." הוא אמר. הוא באמת אמר את זה, ואז התקרב אליי. לא הסתכלתי עליו כשאמא את זה, אבל הוא הרים לי את הראש והסתכל לי בעיניים.
"אני באמת מצטערת" אמרתי.
"גם אני באמת מצטער, על ההגזמה. ידידים שוב?" הוא שאל.
"מתי שרק תרצה" עניתי, לא שמה לב אפילו שאני בוכה.
הוא ניגב לי דמעה, וטעם אותה.
"מה קרה? הדמעה מלוחה" הוא אמר, ופלטתי קצת אויר. צחוק.
"כנראה שאריות מהשעה הקודמת" אמרתי.
"חמודה, כדאי שאני אקח אותך הביתה. לא ישנת כל הלילה עם כל זה" התערבה אמא של -.
"אני בא איתכן" אמר - וקם בזריזות לכיוון החדר שלו, להלביש עליו חולצה.
קמתי אחריו כשהוא פתח את הארון.
"את החולצה של ברצלונה. אתה במילא לא יכול לשחק איתה" אמרתי וחיפשתי אותה בעיניים.
"בשבילך" הוא אמר והוציא אותה מהארון.
-איך בכלל הגעת לפה?" הוא שאל בזמן הנסיעה.
"בחיי שאין לי מושג" עניתי. במהלך כל הנסיעה שתקנו כולנו.
"פה?" היא שאלה, עוצרת בדיוק ממול הבית שלי.
"כן" עניתי לה ויצאתי. - יצא אחריי.
כשהמעלית הגיעה לקומה 4, הוא הוציא מהכיס בטרנינג שלו צמיד כסוף עם שני תליונות- S, ומפתח.
"כסף, כמו שאת אוהבת. רק שלא יהרוג אותך, אישה זאב" הוא אמר. נשכתי את השפה התחתונה שלי. לא האמנתי.
"הS שלך, סושוש. והמפתח שלך. את היחידה שיש לה את המפתח אליי, כנראה. תמיד תשמרי אותו אצלך." הוא אמר, ובלי לשאול אפילו סגר את הצמיד על יד שמאל שלי, עם השעון. השעה עשרה ל4.
"שלא תעזי להזכיר לי את הצעד הבא שאני אעשה" הוא אמר, ואז פשוט חיבק אותי.
פה כבר הבנתי שהרגע הזה לעולם לא יחזור, וחיבקתי אותו גם.
"לא לי, ולא לאף אחד אחר" הוא מלמל.
"מה שתגיד, יצור" אמרתי וחייכתי.
"לילה טוב, הנסיכה סושוש" הוא אמר וחזר למעלית.
הדלת של הבית משום-מה הייתה כמעט סגורה, ובדחיפה קטנה שקטה פתחתי אותה. הבית היה חשו ושומם, ובחדר שלי הייתה מנורה קטנה דולקת ושירי רקע של לינקין פארק.
נכנסתי למיטה, עצמתי עיניים ואז פתחתי אותן שוב.
הרגשתי שהרגע קמתי מחלום.
הסתכלתי על יד שמאל שלי, היה עליה שעון. השעה הייתה עשרה ל4, אבל הצמיד ש- הביא לי לא היה שם.
כנראה שנסיכות ויצורים לא נועדו להיות ידידים לנצח...
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
3> שיהיה לכם שבת שלום =]