| 6/2012
איפשהו באמצע- פרק 4
עוד פרק!
אני מתה על הסיפור הזה!
4.
מירית מצאה את עצמה באמצע פאב קטן ופינתי, מיואשת מכל הקפיצות בזמן. רק אתמול תכננה את טיול החלומות שלהם והלכה לישון מחובקת בזרועותיו של דניאל והנה היא כאן, אפילו לא זוכה ליהנות ממנו.
באיזה שנה היא בכלל? אף מכשיר טלפון לא היה עליה בזמן המעבר ואף אפשרות שעלתה בדעתה לא הייתה הגיונית מספיק כדי לברר את נקודת הזמן אליה הגיעה.
בצעד עייף היא יצאה מהפאב ומייד זיהתה את הרחוב כאחד הרחובות של תל אביב, עיר הולדתה, ולמזלה הרחוב היה קרוב לדירה שלה. עם עוד קצת מזל- היא נמצאת בשנה שלא הרבה השתנה בה, הרי מישהו גר בדירה הזאת, היא- או דניאל- או שניהם. אם דניאל יהיה בבית היא כבר תוכל להבין לפי התגובה שלו באיזה שלב הם, ובכל מקרה על הלוח שנה היא כבר תוכל לראות את התאריך.
היא נהנתה מכל רגע בו צעדה ברחובות תל אביב, ותוך עשר דקות להערכתה היא הגיעה לבניין המיוחל ונכנסה לחדר המדרגות שבו. כל החנויות בדרך היו סגורות, או יום שבת או שעה מאוחרת מדי בלילה.
דפיקה מהוססת על הדלת הביאה אחריה צעדים כבדים שהתחזקו מאחד לשני. מישהו מתקרב לדלת.
כשהדלת נפתחה, עמדה מולה אישה באזור גיל העשרים, בערך בגילה, עומדת ומתבוננת בה.
"כן?" שאלה האישה בחוסר סבלנות. מירית אזרה כל טיפת אומץ שהייתה בה.
"דניאל בבית?" היא שאלה, מצפה לגרוע ביותר: מטח של צעקות על ביקורה הפתאומי והמטריד.
"הוא עדיין לא חזר" שמעה מירית לפתע. "מי את?" לאן הוא הלך?
"בת דודה שלו," היא שיקרה בלי להסס, בתקווה שהאישה מולה לא מכירה אותו מספיק זמן כדי להכיר או לשמוע על משפחתו. אם רק הייתה יודעת באיזה שנה היא נמצאת...
"אז את ליה המפורסמת?" שאלה אותה האישה וחיוך נמתח על פניה. ליה? כן, ליה, בת גילם שלומדת וגרה בחו"ל, וכשהיא באה לבקר בארץ זו ממש סיבה למסיבה.
"כן, איך ידעת? הוא מדבר עליי כל כך הרבה?" היא זרמה עם השקר שנתפס בעיני האישה הזרה, רק תני לי להיכנס!
"בואי, כנסי, הוא צריך לחזור ממש עוד מעט" היא הזמינה אותה לדירה המוכרת, טוב להיות בבית.
מירית שמעה את הדלת נטרקת מאחוריה בזמן שבחנה את הבית, מנסה לא להיראות כאילו היא מכירה בו כל מטר ומטר. הריהוט היה אותו ריהוט מקורי שלה, והמארחת שלה הכירה את דניאל. אולי הגיעה לעתיד שאחרי 2014?
"אז מירית, מאיזה שנה את מגיעה אליי?" ולשאלה הזאת בהחלט לא הייתה מוכנה.
היא כל כך תמימה חשבה מירית כשהביטה באישה שעמדה לפניה. היא הצליחה להבהיל אותה כהוגן, כנראה שיש תועלת ללימודי משחק בתור מגמת הרחבה בתיכון. בתור זו שידה על העליונה, מירית הרגישה מאוד מרוצה מעצמה ומהשנינות שיצאה בין שפתיה.
"מה הכוונה מאיזה שנה אני מגיעה אלייך?" היא שאלה, עיניה שאלו יותר, היא בהחלט התבלבלה.
"דיי נו, אני יודעת שאת לא ליה," היא השתדלה שלא להתגלגל מצחוק בנוכחותה, אחרת בכלל הייתה מאבדת את השפיות. איך היא לא מזהה אותה?
"אז מי את?" היא ניסתה לתקוף חזרה. איך היה לה האומץ, מירית בחיים לא תדע. היא נמצאת בבית שנדמה לה שהוא שלה, בידיעה שהוא לא, מול בעלת הבית, ומעזה לשאול אותה מי היא אחרי ששיקרה לגבי זהותה. כשהציגה בראשה את ההשתלשלות כך, גם מירית עצמה התרשמה מכך.
" 2016 " היא אמרה ברוגע. רק שנתיים, אל תגידי לי שאת עד כדי כך עייפה שאת לא שמה לב.
מירית התבוננה באישה וניסתה להבין מה הכוונות שלה. היא אירחה אותה בידיעה ברורה שהיא משקרת, ולמרות שהכריזה על הידיעה הזאת היא עדיין מקבלת אותה בזרועות פתוחות. מי זאת בכלל שיודעת עליה כל כך הרבה?
"את לא שפויה" היא אמרה כשהבינה לבסוף. האישה רק חייכה לנוכח תגובתה.
"את לא שפויה. דברי איתי עוד שנתיים" היא השיבה, משועשעת.
"אז למה את כאן?" שאלה מירית. תמיד חשבה שלהיתקל בעצמך ישאיר אותך פסיכי, או לפחות עם צלקת, אבל הנה היא מקבלת את עצמה בזרועות פתוחות ואפילו משועשעת מנוכחותה, לא נראה טראומתי במיוחד.
"דניאל באמת יצא," היא החלה לספר בזמן שהלכה למטבח. "אבל נראה לי שהוא צריך לחזור בזמן הקרוב. את עדיין שותה עם חלב?"
"את לא?" שאלה מירית, מעולם לא חשבה להפסיק לשתות קפה עם חלב רק בגלל האלרגיה של דניאל, הרי הם בכלל לא ביחד. או שכן?
"אין לנו חלב בכלל" היא השיבה משועשעת.
"גם קפה רגיל זה בסדר" מירית בחנה את כל מה שקלטו עיניה בדירה: הכל אותו הדבר, עם שינויים קטנים ולא מהותיים.
"אני יודעת" היא אמרה בזמן שערבבה את התוכן בתוך שתי הכוסות.
"אם דניאל יראה את שתינו הוא יתחרפן" היא צחקה למשמע המסקנה שהעלתה בעצמה.
"אתם ביחד?"
מירית חיכתה לשאלה הזאת שתגיע. כבר הרבה זמן היא חושבת על תשובה, מאז שהבינה שתצטרך להסביר לעצמה את המצב המוזר שנקלעה לו. והנה היא כאן, יושבת עם עצמה בסלון ביתה ועדיין מהססת.
"תגידי לי, מירית, ממתי את יודעת על הנסיעה בזמן?" היא החליטה להתחיל כך את ההסבר.
"זאת הפעם השלישית שזה קורה לי, למה?" היא נשמעה ספקנית, כאילו שלא בטחה בעצמה.
"בפעם הראשונה נעלם לך שבוע מהחיים ופתאום מצאת את עצמך בחופשה ביוון, בפעם השנייה ארגנת לעצמך את החופשה אבל לא זכית לחוות אותה שוב, כי הגעת לכאן. את בכלל רוצה לחזור לזמן שלך?" היא הטיחה בה את העובדות. זה היה יכול להיות משעשע לראות את עצמה מהצד אם לא הייתה טרודה כל כך בעצמה בשאלה הזאת.
בהתחלה קפצתי בזמן, אחר כך השלמתי אותו אחורה, ועכשיו קפצתי קדימה"-
"הרבה קדימה, מאיזה שנה את במקור?" שאלה מירית. אין שום מצב ששתיהן הגיעו מאותה שנה, למרות שעברו את אותן טלטלות זמן.
" 2014, מאיזה שנה את?" היא השיבה לה.
" 2015," מירית היססה מעט לפני שהמשיכה.
"אבל?" היא שאלה כאילו קראה את פניה, את קולה, ומה הפלא- הרי הכירה אותה למעשה כמעט כל חייה.
"אבל אני כאן כבר כמעט שנה, אחרי שביקרתי בכל אירוע משמעותי שהיה לי עם דניאל" מירית לא הייתה בטוחה שתבין מה הכוונה.
"כמה פעמים קפצת בזמן?" היא שאלה כאילו הזדעזעה מראש לקבל את התשובה הגרועה ביותר.
"שמונה" היא השיבה, שפתיה התכווצו לנוכחות המחשבות ששבו ועלו בראשה לגבי המספר שמונה ומה שהוא מסמל. "אני מניחה שאת יודעת מה זה אומר," היא אמרה, ועל פרצופה של מירית שישבה בדיוק מולה ניכר שהיא בהחלט מבינה.
| |
איפשהו באמצע- פרק 3
הפרקים לא מיועדים למשיכת קהל אינטרנט, כי אם כן אז כל פרק היה הרבה יותר ארוך וכמובן נגמר במתח.
הפרקים מתפרסמים כאן בעריכה ראשונית שמיועדת בהמשך לעריכת ספר וממנה לכריכה. אז לא להתמרמר על פרקים קצרים, גם להם יש המשך :)
3.
מירית נשארה ערה כל הלילה כדי לחפש דילים טובים מספיק לטיול שלהם ליוון. היא זכרה את זה, שהם החליטו בלהט הרגע ובספונטניות גמורה לשוט לחופשה באמצע יוני, ומשום מה הנה היא, מירית של 2014 עומדת בנעליה של מירית משנת 2012 ומארגנת את טיול החלומות שחוותה בעצמה. מה לא הייתי נותנת כדי לחוות את זה שוב היא חשבה, והנה יש לה את ההזדמנות לתכנן לעצמה את אותו טיול בדיוק, ליהנות מכל רגע עם האהוב שלה, ליהנות באמת ולא רק בכאילו כשהיא נשפכת מחוקה על המיטה שלו- שלה- בדירה שלו- שלה- בלילות תלושים ומקריים בספק.
בכל הארבע שנים האחרונות היחסים שלהם עלו וירדו, עברו הרבה טלטלות בין היתר חברות יוצאת דופן ואפילו מערכת יחסים מורכבת במיוחד היא חשבה. מדי פעם היא הייתה רואה אותו בפאב הקבוע מפלרטט עם נערה, או לפחות מישהי מטופחת כל כך עד שנראתה לפחות בת 18 אם לא פחות, ואז היא הייתה שותה כל כך הרבה עד שכבר לא היה איכפת לה מה היא אומרת או עושה. איכשהו היא הייתה מרחיקה ביניהם, איכשהו היא זכתה בכל פעם מחדש בתשומת הלב שלו, ואיכשהו הייתה מוצאת את עצמה בבוקר למחרת במיטה שלו. הם לא היו שוכבים, זה היה כלל ברזל ביניהם מאז שנפרדו- ולמרות שישנו מדי פעם שיכורים ובאותה מיטה הם הקפידו שלא לשבור אותו. היא לא הייתה צריכה לשכב איתו, רק לדעת שהוא נמצא איתה ולא עם אף אחת אחרת.
אבל דניאל הזה הוא לא כמו דניאל של עכשיו, דניאל של 2012 אהב אותה באמת, אהב אותה כבת זוג שלו, ועכשיו הם יוצאים יחד לחופשה ביוון. שיט בים הפתוח, המקום המועדף על שניהם, והנה היא כאן בעבר במקום בהווה- מוודאת שזו תהיה החופשה הכי מושלמת שייצאו אליה אי פעם. והאי מה לא הייתה עושה למען האושר שלה עצמה?
| |
איפשהו באמצע- חלק 2 בשוונג
באמא של השוונג, פרק 2 ואולי הלילה גם 3. הלוואי שסוף סוף אני אצליח לסיים סיפור אחד, ושיהיה טוב.
2.
רוח קרירה של ים, שמש מלטפת, צלילי הגלים שלעולם לא מתעייפים מלנגן להם שירים אל תוך הלילה, הבוקר, הצהריים, הכל נראה להם כיחידת זמן אחת ארוכה במיוחד. דניאל פרשו שמיכה על חלקת דשא בספינה ונהנו מכל רגע בשמש המלטפת. התזמון היה מושלם: אמצע יוני, שנייה לפני שהלימודים מסתיימים והחופשות מתמלאות בבני נוער מתלהבים, עדיין לא חם מדי ובכל זאת חם מספיק כדי לאזן את השמש עם ים נצחי ובמחירים סבירים. כן, שיט בתקופה הזאת הוא בהחלט הפיתרון המושלם.
דניאל שכב על בטנו כשידיו פרושות קדימה, רגליו פרושות גם הן והוא תופס את כל המקום האפשרי בחצי שלו. כבר שבוע וחצי הם ככה, בין מיטה לדשא, נהנים מחום של חיבוקים ושמש, מקרירות של מזגן ורוח של ים, מדי פעם גיחות לבתי קפה ומוזיאונים שהיו כלולים בחבילת השיט שלהם בין עוגן לעוגן. מירית שכבה על הגב כששתי זרועותיה מעליה, מקפידה לא לשים את משקפי השמש למרות הפיתוי- כדי להימנע משיזוף בצורת שני עיגולים לבנים סביב עיניה.
"לא בא לי לחזור" היא שמעה פתאום את דניאל ממלמל.
"גם לי," היא רצתה לומר שחייבים, אבל המילה לא התאימה לסיטואציה, אז רק הביעה את הסכמתה.
"אז בואי נישאר כאן לעוד סיבוב" הוא אמר כשהרים את ראשו והביט בה משועשע. מירית בחנה אותו כשאמר את זה והייתה בטוחה שהוא צוחק.
"בטח," היא לא הייתה בטוחה מה לומר. "נתגנב לאחד החדרים, אף אחד לא ירגיש שאנחנו כאן, ונצא לנו בשלווה כשהספינה תצא שוב" היא אמרה לו בטבעיות כאילו כל התוכנית כבר הייתה בנויה מראש.
"מה פתאום, אנחנו לא גנבים. פשוט נחזור אחורה בזמן לתחילת השיט ונחווה אותו מחדש" הוא אמר כמובן מאליו.
"אבל ככה אתה גונב זמן," היא התחכמה.
"למי איכפת? שילמנו על כרטיס אחד, לתקופה מסוימת, אף אחד לא אמר שאנחנו יכולים ליהנות מהתקופה הזאת רק פעם אחת. חוץ מזה לאף אחד אין בעלות על הזמן, אז טכנית הוא שלי, כלומר אני לא גונב אותו מאף אחד ואני רשאי לעשות בו מה שאני רוצה" הוא השיב לה.
מירית הביטה בו בהתפלאות, מסרבת להאמין שבאמת נכנסה איתו לויכוח טיפשי כל כך, מה שבקלות כל כך יכול לקרות רק איתו. "אוקי, חכמולוג, אם תמצא דרך להחזיר אותנו בזמן לתחילת החופשה- אני איתך" היא אמרה כששברה את טיפשות השיחה בעובדה מציאותית שנכנסה בין השורות. עזוב אותי עם השטויות שלך, אין דבר כזה חזרה בזמן, הוא תמיד רק רץ קדימה.
"זאת לא הייתה שאלה, ברור שאת תבואי איתי," הוא אמר, לא נראה שההערה של מירית הפריעה למצב רוח השטותי שלו. "וחוץ מזה," הפעם הוא חייך במסתוריות. לפתע זינק מעליה, הצמיד את כל גופו לשלה ועטף אותה בכל גפיו. "את לא חייבת להיות כל כך כבדה מירוש" הוא צחק כשמצחו היה צמוד לשלה. היא רק צחקה, התגלגלה מצחוק שהשתלט עליה מבפנים ותפסה במותניו של דניאל.
"בינתיים אתה היחיד שכבד פה" היא השיבה לו בתגובה והצמידה אותו אליה. החופשה נגמרת, זה היום האחרון לשיט והיא עדיין מרגישה שהם מנצלים כל רגע ממנו, הרי ככה זה תמיד עם דניאל, תמיד מרגישים חיים.
| |
אתגר כתיבה על מסע בזמן- איפשהו באמצע
סוף סוף משהו שאני אוהבת!
בכוונה אין לזה סוף,
את חלק א' אני מגישה כסיפור לתחרות בבלוג הזה,
ובגלל השוונג המטורף אני עוד אמשיך את הסיפור למי יודע כמה פרקים.
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איפשהו באמצע.
בבום אחד זה קרה: הלילה טס כאילו מעולם לא היה, הבוקר ליטף את החלון בחדר השינה, והתודעה החלה לזחול לאיטה חזרה אל גופה של מירית. בחצי עין שנפקחה בקושי היא הצליחה לראות בשעון שעל פרק היד שלה שהשעה כעת תשע וחצי בבוקר, המיטה הייתה כל כך נוחה לה והכרית ישבה בדיוק במקום הנכון תחתיה, השמיכה הייתה דקה, קרירה מבחוץ כשקרני השמש עוד לא הספיקו לחמם אותה.
ברגע אחד נפקחו שתי עיניה של מירית בבהלה. איפה אני?
היא הסתובבה על צידה וראתה את דניאל שוכב על החצי שלו במיטה, לא מחבק אותה כמו שקרה תמיד כשישנו יחד, רק מכורבל בעצמו ובשמיכה שלו, שמיכה נפרדת משלה, ואפילו לא הרגיש בכך שהתעוררה.
במבט חטוף על פני החדר היא זיהתה אותו כחדר השינה שלה, ובכל זאת משהו שם היה שונה, כאילו שזה לא באמת חדר השינה שלה.
חריקות של קפיצים מתחת למזרון.
הסדין זז.
המזרון זז.
דממה.
שוב חריקות של קפיצים.
דניאל התעורר למשמע התזוזה הבלתי פוסקת על המיטה והופתע לגלות שם את מירית חסרת מנוחה. כבר קרו כמה פעמים שנפגשו בפאב והיא לא הייתה במצב שאפשר לה לחזור לביתה, ברגל או באוטו, ולכן התאכסנה אצלו- זו הרי הייתה פעם הדירה שלה, המיטה שלה, והוא בין היתר היה פעם החבר הכי טוב שלה, אז למה לא. הוא לא זכר מה עשה בלילה הקודם, יכול מאוד להיות שגם הוא יצא לפאב הזה ושוב הם נפגשו ושוב הציע את דירתו, אבל שום עובדה לא ניקרה לו בראש לכאן או לכאן.
"בוקר טוב לך" הוא מלמל בעייפות לנוכח חוסר המנוחה של מירית. היא נראתה כאילו נלחמת עם השמיכה מי תנצח כשידה על העליונה, וכעת הסתובבה אליו ונראתה מוטרדת.
"בוקר," היא אמרה מהוססת, ממתי מירית לא משיבה לו בבוקר טוב?
"התזוזות הבלתי פוסקות שלך ממש מטרידות אותי" הוא אמר. "מה קרה?"
"אתה לא מרגיש מוזר?" היא שאלה.
"בטח שאני מרגיש מוזר, אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב כמה שתינו אתמול עד שאני לא זוכר בכלל שהגעת,"
"מה זאת אומרת לא זוכר בכלל שהגעתי? זה הבית שלי" היא אמרה כאילו זה היה הדבר המובן מאליו, למרות שהדירה הזאת כבר מזמן לא בבעלותה.
"ברור שזה הבית שלך, את יודעת שלא משנה מה הדלת הזאת תמיד תהיה פתוחה בשבילך" הוא השיב לה ברוגע, בטוח שהכל עוד יתבהר להם. "קפה?" הוא הציע, אם כבר נכנס לשיחה הזאת בלי להירדם- סימן שזה הזמן לקום.
"זה בסדר, אני אכין" היא אמרה, ובלי לחכות לתשובתו קמה מהמיטה. דניאל הבחין שהיא לבושה בחולצת טריקו גזורה בלי שום דבר מתחתיה, ותחתונים בלבד. כך הייתה הולכת לישון לידו גם לפני שהיו יחד, אבל לא עכשיו. מה קרה פתאום?
מירית קמה מהמיטה כשכאב ראש קדח בראשה מהשיחה הקצרה שהתנהלה כרגע. היא חצתה את החדר, מרגישה את מבטו של דניאל ננעץ בה מסיבה כלשהי שלא היו לה מספיק כוחות כדי להתמקד גם בה עכשיו, והלכה אל המטבח. בצעד הראשון בתוך המטבח היא קלטה לפתע שמשהו לא בסדר בסלון. ממתי יש לי פלזמה? היא ניסתה למקד את ראייתה בטלוויזיה הגדולה שנתלתה על הקיר. במבט חטוף היא הבינה ששאר הדברים הם אותם הדברים המוכרים לה ולכן פנתה חזרה אל המטבח.
שוב אין נס קפה, אז היא הכניסה לפינג'אן כמות כפולה של קפה שחור והרתיחה אותו על הגז. בזמן שהוציאה מארון הכלים שתי כוסות והוציאה את החלב מהמקרר, דניאל גרר את עצמו אל תוך המטבח.
"רק אל תתבלבלי בין הכוסות שלנו" הוא זרק לעזרה בניסיון להתבדח והתיישב על כיסא בפינת האוכל במטבח.
"אל תדאג, אני עושה לשנינו את אותו הדבר" היא השיבה לו בלי חשק לצחוק ומגזה לשניהם חצי כוס מהמים הרותחים.
"אז למה החלב בחוץ?" הוא שאל בבלבול.
"קפה עם חלב, כרגיל" היא השיבה וסיימה להשלים כוס אחת בחלב.
"אני אלרגי לחלב, מירית, באיזה שנה את חיה?" הוא שאל כאילו זה מובן מאליו ומנע ממנה למזוג חלב גם לכוס השנייה מרוב התדהמה על התשובה שמעולם לא שמעה ממנו לפני כן.
"ב 2010 כמובן, ממתי אתה אלרגי לחלב?"-
"מאז 2013 " הוא השיב, ומירית התבלבלה לגמרי.
2010? בגלל זה חשבה שהדירה שלה, כי ב2010 הדירה באמת הייתה שלה. דניאל הפנה את מבטו ללוח השנה שנח על המקרר כמעט באותו רגע שמירית נזכרה בו גם היא.
20.6.2012.
"למה יש פה לוח שנה שמראה שנתיים קדימה?"מירית שאלה בתמימות כמעט משכנעת.
"הוא מראה שנתיים אחורה, אם כבר, אני ממש לא מבין מה הולך פה" הוא אמר בזמן שבהה בלוח שנה וניסה להיזכר מה עשה ביוני של 2012.
"אוקי, אחלה השקעה דניאל, בוקר טוב גם לך, ותודה על הפלזמה" היא אמרה בחצי צחוק ומזגה חלב גם לכוס השנייה.
"אני באמת אלרגי לחלב," הוא אמר בקול הכי רציני שיכל לגייס. ביוני של 2012 הוא היה עם מירית בשיט ליוון, שנייה לפני שהלימודים מסתיימים וכל החופשות יהיו מוצפות בבני נוער מציקים, שנייה לפני שהחום יקפוץ לרמה בלתי נסבלת ואיתו גם המחירים. ביוני 2012 הייתה תקופה שהדירה שלהם הייתה ריקה, ובכל זאת הנה הם כאן. "ובתאריך הזה אנחנו ביוון, עוד שנתיים" הוא אמר, לא מצליח לסדר בראשו מה בדיוק הולך שם.
"מה זאת אומרת בתאריך הזה בעוד שנתיים אנחנו ביוון?" היא הסתכלה עליו כאילו נפל מהירח. "באיזה שנה אתה חי?"
" 2014 " והוא לא הוסיף כמובן, כי שום דבר כבר לא היה מובן לו.
ביקורת מתוך בלוג התחרות:
6. another word:
another word יקרה, קודם כל אני שמחה לראות שהתחברת ואהבת מאוד את הנושא, ואפילו תמשיכי לפתח אותו בקרוב.
לענייני הסיפור עצמו. אז קום כל אני חייבת להגיש שהמבנה של הסיפור שלך מאוד מרשים... ירדת שורה במקומות נכונים ועשית כל מיני משחקים כאלו בשורות עצמן. זה מקל על הקריאה.
הסיפור שלך כתוב בצורה יפה, אני אוהבת את התיאורים הרחבים שלך והמפורטים שתורמים באמת הרבה הנאה לקריאה של הסיפור.
התוכן שלך מצא חן בעיניי, שכן הוא לא היה נסחף מידי, מוגזם מידי, והיה מאוד פשוט בלי יותר מידי ללכת רחוק.
המשימה הייתה יותר לקחת דמות מהעבר היותר רחוק להפגיש אותה עם דמות עכשווית, לתאר מה היא חושבת על העולם של המאה העשרים ואחת וכיצד היא מגיבה לשינויים הניכרים.
בסך הכול אהבתי את הסיפור. כל הכבוד!
>>>
| |
תמונה מספרת סיפור- עץ
אבל זה רק עץ!" חזרה טליה באוזנה של יעל בפעם המי יודע כמה באותו טיול. "את יודעת, דבר כזה שצומח במשך הרבה שנים ואז עושה לנו צל, דב כזה שחיות גרות בו, דב כזה שהרבה ממנו יוצר יער- לא עיר. עץ!" היא התעקשה בזמן שחברתה הובילה אותה במעלה הכביש הצדדי.
אני יודעת מה זה עץ, ובכל זאת- זה לא היה עץ רגיל. הוא ממש חייך אליי" יעל נשמעה מאוד בטוחה בדבריה.
"זה עץ! הוא לא יכול לחייך! אפילו הסנאי שגר בו לא יכול לחייך אלייך" התעקשה טליה.
"זה ממש לא נכון, אם היה גר שם סנאי, בוודאי שהוא היה יכול לחייך אלייך," היא התעקשה. "רבל שום סנאי לא גר שם, והעץ עצמו מחייך, חכי ותראי." שתי הבנות התרחקו מהעיירה, יעל מלווה ברטנותיה של טליה שלא מאמינה שלטבע יש חיים משלו. אבל היא ראתה אותו, הרי רק הבוקר חייך אליה, והיא לא הייתה רצה חזרה את כל הדרך למטה כדי להוציא אותה רחוק כל כך בשביל כלום, הרי הייתה חייבת להוכיח לה שהטבע אכן חי וקסום.
"בואי נחזור, אין כאן כלום"-
"הנה אתה!" קראה יעל בהתרגשות והסתובבה על צירה כדי לעמוד מול עץ בצד הדרך. טליה שהייתה מספר צעדים מאחוריה הרגישה משב רוח קל והבחינה בענפי העץ זזים בגללה. "תראי, ה וא אומר לך שלום" צחקה יעל.
"זאת רק רוח, וזה רק עץ" טליה הייתה בטוחה שחברתה השתגעה לגמרי.
"בואי תרי אותו מכאן, ברור שמאחורה את לא תביני כלום" טענה יעל. טליה פסעה את מספר הצעדים שהפרידו בין השתיים, נעמדה לייד יעל והסתובבה עם פניה לכיוון העץ. להפתעתה, במבט ראשון נדמה היה בדיוק מה שחברתה טענה- שעץ מחייך אליה ומנופף לה לשלום.
"וזה עדיין רק עץ," היא לא חזרה בה למרות שהמבוכה הציפה אותה, כי כעת הבינה על מה חברתה דיברה.
"זה בגלל שהיום המוח שלך אטום לקסם של הטבע" אמרה יעל והוציאה לה לשון. טליה לא יכלה שלא לצחוק ממנה, ואכן, גם העץ צחק.
304 מילים.
מחסום כתיבה מטורף וממורמר. ><"
| |
קשרים- אתגרי כתיבה
אתגר מבריק מתוך הבלוג הזה,
אני עוד אחזור לאתגר הזה לכתוב את הסיפור המושלם והראוי לו.
קשרים
"דפוסים אף פעם לא משקרים אבל רק חלק מאיתנו יכול לראות איך החלקים מתאימים זה לזה" לחשתי בזמן שהתבוננתי באותו יום רחוק דרך חלון הזכוכית שהתפרש לאורך כל הקיר מגובה המותניים ועד לתקרה. "יותר מדי אנשים חיים על הכוכב הזה, אבל הסיפור הזה יהיה רק של שניכם, זה בהחלט יהיה מספיק."
נכנסתי אז בדממה אל תוך חדר התינוקות בבית החולים, חדר קטן וטרי לפי שעה בו שכנו באותו הרגע שבעה תינוקות בלבד. בעודם בני פחות משעה הם עדיין לא היו קשורים, אבל רק המחשבה על כך כבר שעשעה אותי ונתנה לי סימן שההמשך עוד יהיה פי כמה יותר טוב, "תעסוקה נהדרת לעשרים שנים הבאות לפחות!"
אצבע יד ימיני ליטפה את קרסולה השמאלי התינוקת הקרובה ביותר לדלת וחוט אדום מנצנץ נשלף ממנה ונצרב בחלל בו טיילה. כשסיימתי להקיף את כף הרגל הזעירה, נח עליה צמיד אדום זוהר שנמשך מתוך חוט שעוד נשרך מאחוריי. כמעט שנה חלפה מאז שרכתי את הקצה השני של החוט על קרסולו של התינוק ההוא מדרום העיר.
חיוך בלתי נשלט ובלתי נמנע נמתח על שפתיי. "מהרגע שתתרחקו, כל אדם שיעמוד ביניכם יסתבך בחוט הגורל וירחיק ביניכם. הוא יימתח, יסתבך ויקשור בו אנשים נוספים, אבל לעולם לא ייקרע" הטקס ריגש אותי בכל פעם מחדש למרות שזו הייתה הפעם המי יודע כמה שעשיתי אותו, ובכל זאת האש נדלקה בי כאילו הייתה זו הפעם הראשונה. "הכל קבוע מראש על ידי הסתברות מתמטית. אתם המספרים, ואני, למעשה, ההסתברות. זה התפקיד שלי יקיריי לעקוב אחרי המספרים כדי לחבר ביניכם, אלה שצריכים למצוא האחד את השני.. אלו שבחייהם צריך לגעת. יום אחד אתם תיגעו, ואני אתמוגג למראה המפגש המיוחל" התבוננתי בעיניים נוצצות מהתרגשות בשני הפעוטות שטרם קיבלו את שמם. החוט האדום התפוגג כערפל לעין אנושית, כעת נקבע ייעודו לשניים- חוט הגורל.
***
מלאני ירדה מהרכבת מהר ככל שיכלה, הצפיפות ושלל הריחות המעורבלים בתוך התא הקטן כבר גרם לה לסחרחורת שעוד רגע והיא הייתה מקיאה את כל ארוחת הערב של אתמול ורק בכך מפנה לעצמה קצת מרחב. גם רציף התחנה היה צפוף, אמנם פחות, ועדיין מגוון אנשים כיסו את כל המסדרון הצר שבין עומק מסילות הרכבת לבין הקירות התוחמים את התחנה. במעלה המדרגות היא נתקלה במחזה המוכר: אותו שוטר שעומד מדי בוקר בפינת הרחוב כדי לוודא שלא יהיו הפרות סדר בשעה עמוסה זו של הבוקר, אותו מוכר בדוכן הפירות הטריים של העונה, אותה אישה שישבה מחוץ לבוטיק שלה עם הסיגריה הקבועה, מתבוננת בכל הממהרים למשרדים שמאוחר יותר באותו יום אולי ירשו לעצמם להיכנס לחנות שלה כדי לפנק את עצמם בפריט חדש. בדרכה להיכנס לבית הקפה שעמד בדיוק בחנות שליד היא ראתה את אותו גבר בלונדיני עם התלתלים הקצרים על ראשו, שותה קפה וקורא בעיתון היומי- הלוואי עליה להיות כל כך רגועה בשעה זו של הבוקר, לעצור לרגע ובאמת להבחין בכל ההתרחשות סביבה ולא רק במה שהצליחה לקלוט בזווית העין.
איתן קם מכיסאו כשראה שבית הקפה כבר מתחיל להיות עמוס ולהפריע לו יותר מאשר להשרות לו את הרוגע של בוקר יום ראשון. בצעד מהיר הוא קיפל את עיתון הבוקר ודחף לתוך תיק העור שלו, ורגע לאחר מכן תפס בידו האחת את התיק ובידו השנייה את כוס הקרטון אותה התכוון לזרוק לפח. הוא צעד לעבד בניין המשרדים שישב בדיוק מעבר לכביש, ובזמן שהקפיד להכניס תחילה את רגל ימין לבניין, עלה על פניו חיוך מרוצה שנמתח שם לכבוד שבוע חדש, שבוע שיכול להיות מאוד משמעותי בחייו.
המשימה צלחה ומלאני עמדה כעת בפתח בית הקפה עם פניה לעבר היציאה, כוס הקרטון בידה ועשרות אנשים - יותר משנדמה היה שהחדרון יכול להכיל- מאחוריה, נדחקים כדי להיות הבאים בתור להזמין. היא לא הבחינה במה שהשתנה או לא השתנה בכמה דקות בהן שהתה בתוך החדר וחיכתה לקפה שלה, רק מיהרה לצאת ולחצות את הכביש לעבר המשרד שלה, בדרכה להחתים את הכרטיס ולהתחיל ביום העבודה.
שוב יותר מדי אנשים עברו ביניהם, ושוב החוט נמתח כל כך עד שנאלצו להתרחק ושוב להפוך לדבר חולף אחד בעיני השני. עשרים וחמש שנים כבר עברו מאז, והאתגר הזה רק מצחקק עליי בכל פעם מחדש, מנסה להכניע אותי ולגרום לי להפסיק את ההתערבות הזאת בדרכם של בני האדם. "אין בעיה בכלל" אני אומרת בקול מחויך בזמן שאני מרימה אמצע של חוט מהמדרכה בה לפני רגע עברו השניים. התרתי את כל האנשים שהסתבכו בדרכם באותו חוט זוהר והשארתי בתוכו רק אישה אחת, היחידה שמיועדת סוף כל סוף להפגיש ביניהם.
בסביבת בניין המשרדים, כיאה ליציאה מרכזית מהרכבת התחתית, התפרסו לא מעט חנויות בשדרה המרכזית. מלאני החליטה בלהט הרגע, כנראה, לשבור את שגרת העבודה ולהיכנס אל הבוטיק של המוכרת שעמדה מול עיניה בכל בוקר מחדש, בידיעה שלבטח תצא משם עם שלל כלשהו להנאתה.
"רעיון לא רע," חשב איתי ומיהר לצאת מהבניין היישר אל החנות הראשונה שתעמוד בדרכו ותמכור לו את הנדרש. בחנות קטנה שהייתה בדיוק ממול למעבר החצייה עמדה אישה צעירה, להערכתו בערך בת גילו, ובחנה סטנד עם שלל תכשיטים במגוון צבעים. הוא צריך רק אדום, ומי יוכל לכוון אותו טוב יותר מאישה צעירה?
773 מילים.
חלש. זה לא מה שרציתי לכתוב.
אבל אני לא מצליחה לכתוב את זה,
נ ו ר א מ צ י ק !
ביקורת מתוך בלוג האתגר:
another word
הסיפור מתחיל טוב, אהבתי את הדרך שבה שילבת את הקטע ואת הרקע שנתת. הוא ממש עיניין אותי.
היה כיף לדמיין את זה.
אני מכירה הרבה סיפורים שהרקע וההמשך לא משתלבים טוב, אבל אצלך זה השתלב מצויין.
הסיפור היה מעניין, הייתי אומרת שזה היה קצת זריז מיידי, הרצף אירועים הייתי מוסיפה אולי רקע
על החוט שהסתבך. קצת הייתי מבולבלת עם הסוף, אני מאמינה שסיפור טוב הוא סיפור שלא צריך לקרוא קטע מספר
פעמים בשביל להבין אותו. ובקטע האחרון בסיפור הייתי צריכה, למה שאיתי יילך לבוטיק ? לא הבנתי את זה כ"כ.
האישה? היא מלאני? או המוכרת של הבוטיק ? קצת התבלבלתי שם.
בכל מקרה, הרעיון יפה והתיאורים טובים כתמיד!
| |
שיכורה מגעגוע- 301 מילים
מתוך הרכבת השחורה שסחפה אותה בשנתה היא התעוררה ברגע אחד למשמע תזוזת גלגלים בחדרה.
באיטיות מסחררת היא פקחה את עיניה עד כדי חריץ קטן שאפשר לה לראות זוג רגליים לבושות ג'ינס ומכוונות היישר אליה. היא הרימה מעט את מבטה עד שראתה את מי שישב על הכיסא ליד מיטתה ומייד קברה את פניה חזרה בתוך הכרית.
"אוקי, ניצחת, אני לא שותה יותר" היא מלמלה לתוך הכרית.
"על מה את מדברת?" נשמע הקול שלו, אמיתי מדי, ובכל זאת נדמה היה לה שהוא פשוט משתעשע בה בגלל שהשתכרה כך.
"אני כל כך שיכורה שאני הוזה אותו כאן, אז ניצחת, אני לא שותה יותר" היא הסבירה את עצמה לזה שניסה להבין את הייאוש שלה.
"אל מי את מדברת??" הקול נשמע מופתע, אולי מופתע מדי, ועדיין הייתה בטוחה שהוא משתעשע בה, משחק איתה בקול אחר כדי להוציא אותה מדעתה דווקא כשהיא שתויה.
"אוי, אלוהים. זה ממש לא מצחיק" היא מלמלה מתוך הכרית. מייד הרגישה כף יד מלטפת את ראשה ומשחקת בשיערה בין האצבעות. יכול להיות שהקול היה אמיתי? בחשש קל היא הרימה את ראשה מהכרית והביטה בו שוב, מרגישה את דפיקות הלב שלה בכל פינה במוחה, כאב הראש שהציף אותה לא אפשר לה לפקוח את עיניה לגמרי. "אתה באמת כאן," היא אמרה, מסרבת להאמין למידע שהעבירו עיניה אל מוחה העייף.
"ועד כמה שידוע לי אני לא אלוהים," הוא אמר בחצי חיוך, ולה הסתבר שהקול שלו אכן בקע ממנו ולא מישות שניסתה לחקות אותו כדי להשתעשע בה. "אל מי דיברת?"
"אל מי שהביא אותך לפה" היא השיבה, מנסה לעכל את נוכחותו, מנסה לנשום ולא בקושי את האוויר שגם הוא נושם ממנו.
"לכבוד מה שתית?" הוא שאל כשאצבעותיו עדיין שיחקו בשיערה.
"לכבודך" היא השיבה בקצרה, כאילו שהוא לא ידע.
"ואם אני פה, את תפסיקי לשתות?" הוא שאל בתקווה.
"אם זה מה שמביא אותך לכאן אולי לא כדאי שאני אפסיק" היא עצמה את עיניה ונתנה לגעגוע לסחוף אותה איתו.
301 מילים.
שבת שלום :)
| |
לדף הבא
דפים:
|
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(