צניחה חופשית

הקדמה

תאריך: יום ראשון, 31 באוקטובר 1991

מקום: מתחת לאדמות של ספאליט (spellit)

הקסם שגרם לתקרת האבן להיראות כמו שמי הלילה וכמו אור היום הראה כעת על שמיים שלווים ורגועים ומעבר לעננים הסתתר לו ירח מלא. כל הקוסמים והמכשפות ישנו להם שנת ישרים, ורק בבית הזוג להב היה מתח גדול באוויר שלא אפשר להם לישון.

עד לפני כשעה הם ישנו בשקט כשלפתע זה התחיל: אמיליה קיבלה צירים, וזה בישר להם על כך שבתם עומדת להיוולד.

מי בספאליט לא הכיר את האגדה על קסנדרה להב?  כבר היו שמועות אצל השכנים שאולי אצל משפחת להב זה יקרה.

היחיד שהיה כמעט משוכנע שזו באמת תהיה קסנדרה היה הרופא שאותו הזעיק ארנסט, בעלה של אמיליה לביתם באותו לילה. עוד 10 דקות ויהיה חצות: השמיים היו שלווים וירח מלא האיר אותם. לא די בכך, שגם היה יום ראשון, ה31 באוקטובר.

עוד צעקה, ועוד כאב. השעה הייתה דקה לחצות.

השעון צלצל את המנגינה המהדהדת שלו, והנה כבר בצליל הראשון מאמציה של אמיליה הולכים ומתגברים במטרה לעזור לראש המבצבץ לצאת עם שאר גופו.

ארנסט הראה על פניו מבט שמח על הולדת הבת, וגם קצת מודאג שמא יקרה לה משהו והיא תמות.

באותו רגע שבה עברה המחשבה הזו בראשו, חלון החדר נפתח בקול כתוצאה מרוח הפרצים שהגיעה לפתע מבחוץ. ארנסט נבהל, ואיתו גם הרופא ואמיליה, שניסתה בכל כוחה לעזור לתינוקת לצאת מבטנה. ארנסט קם מכיסאו שהיה ליד מיטתה של אמיליה לעבר החלון הפתוח, ורגע לפני שסגר אותו עמד בחוץ ערפל לבן שנראה כמו דמות כלשהי המחפשת משהו. הוא הביט בה למשך מספר שניות: היא נראתה כמו תיאור של רוח רפאים, אך ללא צורה. היא עברה דרך ארנסט, וכשהבחינה באמיליה והתינוקת שכמעט בחוץ, הפכה לערפל חסר צורה ונכנסה לגופה של התינוקת.

ארנסט מיהר לסגור את החלון מחשש שהאם והתינוקת יקפאו, ולאחר שחזר אליהם, היא כבר הייתה בחוץ: תינוקת קטנה ומעט צנומה בעלת עיניים ירוקות ועור בהיר התעטפה בקסם של הרופא שניקה אותה מכל הדם מגופה של אמה. היא לא בכתה ולא צרחה, אלא שכבה בשקט באויר בעת ביצוע הקסם. לאחר מכן הוא הניח אותה בזהירות על פיסות הבד הנקיות שהוכנו במיוחד לה, ובזהירות ועדינות, שכן עוד לא נגע בילדה הרים אותה והביא לאמיליה.

אמיליה נראתה כאילו היא תבכה עוד רגע: היא התרגשה וחיוך גדול נראה משפתיה.

"את חושבת?" שאל ארנסט והביט באמיליה.

"עכשיו חצות, ה31 באוקטובר, אני חושבת שכן" היא ענתה לו בהתרגשות.

הרופא חייך אל התינוקת. "כן, כן. קסנדרה. אם תשאלו לדעתי, זה יהיה מיותר לגמרי לקרוא לה בשם אחר מלבד קסנדרה."

על ההיסטוריה של ספאליט והכישוף שיצר אותו

מאנליט היה כדור חיים בדיוק כמו כדור הארץ, רק שניחנו בו כוחות שונים יותר. היו בו אנשים, והיה שם מעטפת אוזון, חמצן ומים, כל תנאי הקיום, אבל חוקי הטבע היו שונים. הכוונה בדבר זה,שהיו קיימים כוחות מעבר למה שהטבע נותן, כוחות שמסוגלים לעבור כל דבר.

מדינות לא התקיימו על הכוכב, אלא סמטאות רבות ומרתפים, עיירות ויערות, ואחווה בין האנשים.

מכשפות וקוסמים. זאת הייתה ההגדרה לאנשים שקיבלו את המעבר לחוקי הטבע.

האישה הראשונה שגילתה את יכולת זו הייתה קסנדרה להב. בעזרת תשומת הלב שלה בעניין התגלו עוד מכשפות וקוסמים שניחנו בכוח זה.

מכיוון והייתה המכשפה הראשונה היא נחשבה ליודעת כל ולמכשפה החזקה ביותר. היא אכן הייתה כזאת, היא גילתה את כל הקשור בכשפים וקסמים, והיא ייסדה את הכוכב התת קרקעי- ספאליט.

היא נישאה לבן תמותה, והוא לא ידע על היותה מכשפה. כל עניין הכשפים היה מוסתר מהאנשים חסרי הכוח ולא הייתה שום כוונה לגלות אותו.

השנים עברו, בתה של קסנדרה שלא הייתה מכשפה התבגרה, וכן גם קסנדרה שהזדקנה והייתה על סף מוות. לקסנדרה לא היה למי להוריש את סודות הקסם שלה מכיוון שגם בעלה וגם בתה היחידה לא ניחנו בכוחות כאלה.

היא החליטה לכלוא את כוחותיה בכדור בדולח שייעלם, ויופיע שוב על המכשפה שתיוולד ביום ראשון ב-31 באוקטובר בחצות בליל ירח מלא, תאריך לידתה.

טיפה טיפה אני אעתיק עמוד עמוד ממה שכבר כתוב לי. יש גם הקדמה, פרק ראשון, ואולי שני.

יש יותר- אבל זה מבולגן. שיניתי שנים, שיפרתי עלילה, דחסתי עוד עלילות.

©opyRight

פרטים מקדימים

שם מלא: קסנדרה להב

גיל: מתחיל ב13 נגמר ב17

לימודים: בית הספר "ספאליט" למכשפות ומכשפים צעירים.

הורים: אמיליה דארק וארנסט להב

אחים: טום בן 18, ג'וליה בת 16

חברים קרובים: ג'ני קריי וג'ייק גרנט

"אוייבים": לורנה X (ומרי X)

אהבה: בהמשך- רוב לופֶגו

תכונות: טוב- מאלתרת במהירות, זיכרון צילומי, תמיד מתחשבת בקרוביה

רע- מוקפת צרות באופן מתמיד, חסרת רחמים כלפי אוייבים,

מראה חיצוני בסיסי:

מראה אהוב- זרוק וטבעי

מראה שנוא- צמוד ורשמי

שיער- שחור חלק

עיניים- ירוק אפור

גוון עור- בהיר, לא מאוד

עוצמת קול- דק וחלש רוב הזמן

מבט כללי- חשדני או חולמני

רוחב גוף- רזה מתחת לממוצע, לא יותר מדי

גובה- 1.60

תמונה מזהה שציירתי לפני המון זמן:

את הסיפור קסנדרה התחלתי לכתוב לפני שנתיים, בתחילת כיתה ט', ומאז הוא התקדם בקצב נורא איטי.

תאריך ההוצאה הראשון שלו היה אמור להיות ב1 במאי 2006, אבל נדחה כי לא יכלתי לסיים אותו בגלל לחץ המבחנים לקראת התיכון.

1. בקושי נכנסים לבלוג הזה, אז אני יכולה להיות בטוחה שהוא לא יופץ יותר מדי באינטרנט

2. אני רוצה לרכז את הסיפור במקום אחד

3. זה אחלה סיפור בשביל פרוייקט חדש לבלוג. יותר טוב מה"תמונ מספרת סיפור, אין הרבה תמונות עם עוצמה.

4. התגעגעתי לקסנדרה כבר כמעט חצי שנה לא קראתי את הפרוייקט

©opyRight

הם הלכו זה לצד זו לאורך הכביש, ברוב השיחה שותקים.בדרכם אל ביתה כדי לנוח קצת וגם להתקרר במזגן, הם כמעט ולא החליפו מילה באווירה המתוחה ביניהם.

"נו מה יש לך? תשכח, תשכח מהמשחק הזה- לא ניצתי אותך, לא קרה כלום. דבר קצת"

"זה ממש לא בגלל זה!" הוא אמר והשתדל לחייך. היא הייתה בטוחה שהוא שיקר.

"אז בכל זאת למה אתה שותק? זה מציק" היא התעקשה.

"סתם, לא חשוב, אבל זה לא בגלל המשחק- ממש לא. זה היה ככה גם בדרך לשם אם את לא זוכרת!" הוא צחק.

היא שתקה, כי הוא צדק.

"יש לך מה לשתות בבית, נכון?" הוא שאל, פוצה את הדממה.

"כן, אם אתה מחפש מים מים ועוד מים" היא השיבה, מנסה לחייך.

"מקסימום אני אוסיף סוכר" חייך גם הוא.

"יש לי גלידה בטעם ריבת חלב אם אתה רוצה"-

"גלידה בטעם ריבת חלב?? ידעתי ששווה להישאר חבר שלך 11 חודשים רק בשביל הגלידה הזאת" הוא קרץ לה. היה משהו קצת מעליב בדבריו.

"או-וואה זה קצת פגע, שתדע"-

"אז אין גלידה?"-

"לא באמת,"-

"אז אני נפרד ממך עכשיו" הוא אמר, משתדל שלא לצחוק.

הם עמדו בצומת, אל ביתה היו צריכים להמשיך ישר ואל ביתו לפנות ימינה וללכת לאורך הכביש הראשי, הדרך המקבילה לזו שהלכו בה עד לפני רגע.

"אם אתה אומר..." היא השיבה, בטוחה שזו בדיחה.

"אז אני הולך" הוא ניסה לאיים.

"לך" היא התעקשה לא ליפול בפח.

הוא החל ללכת לאורך הכביש הראשי. היא הסתכלה עליו, מצפה שבכל רגע יסתובב וירוץ אליה עם חיוך, ינסה לשכנע אותה לצד שלו ואז יכנע ויגד שצחק.

הוא התרחק, וזה לא קרה.

לפתע שמה לב שהרמזור התחלף לירוק, וחצתה את הכביש במהרה.

המחשבות הכו בה וצרבו את עיניה בדמעות. מה היא עשתה? הוא לקח אותה ברצינות? היא לא האמינה דיברה ככה.

אולי הוא לא באמת התבדח, אולי?

אבל לא יכול להיות, היא מכירה את הבדיחות שלו.

אז למה הייתה חייבת להתעקש?

היא הרגישה כאילו  היא בוכה עוד רגע, ככה באמצע הרחוב.

הרגישה שזה היה יום האהבה הגרוע ביותר שהיה לה. אחרי 11 חודשים ביחד, ככה להיפרד בגלל שטות. הרגישה כאילו ליבה נקרע לחתיכות קטנות וחסם בהן את דרך נשימתה.

בימי אהבה אחרים, היה עדיף לשבת לבד ולחלום על מישהו. ביום האהבה הזה, היא הרגע עשתה את הדבר הכי מטופש שיכלה לעשות כדי לאבד גם את האחד שהיה לה: להיות אדישה.

כשחצתה את כל הכבישים של הצומת כדי להגיע לכניסה לשכונה, הביטה לאחור: חיפשה אותו רחוק.

היא מצאה אותו עומד לא כל כך רחוק כמו שציפתה, מחייג בפלאפון. משהו בתוכה ציפה לצלצול במכשיר שלה.

אכן, לאחר מספר רגעים של הלכיה מהירה ועצבנית, צלצל הטלפון.

הדחף בתוכה התעקש להרים את המכשיר וללחוץ על הציור האדום, שדוחה את השיחה.

היא זרקה את הפלאפון חזרה אל התיק והמשיכה ללכת.

כשהגיעה לפנייה בכניסה לשכונה, העזה להביט מאחוריה שנית: להפתעתה ראתה אותו רץ מאחוריה.

היא התעלמה, כמעט בוכה, ממשיכה ללכת מהר.

לפתע הרגישה יד, מגע מוכר, עוטפת את מותניה. היא הזיזה את היד בכעס והמשיכה ללכת לעבר ביתה.

"מה קרה לך פתאום? צחקתי איתך!"-

"זה היה ממש מעליב"-

"אבל את מכירה אותי את יודעת שזה לא היה באמת"-

"אבל זה עדיין היה מעליב. חשבתי שהיית רציני, כשלא חזרת"-

"אני המשכתי ללכת כי חשבתי שתבואי אחריי ותצחקי, אבל לא באת אז התקשרתי אלייך.."-

"חשבתי שזה התפקיד שלי לחכות ואתה זה שאמור להישבר, לא?"-

"זה לא מה שקרה בסוף?"-

הם שתקו.

הכאב לא היה מספיק חזק וההלם כיסה עליו, כך שהצליחה לחנוק את הדמעות שרצו לרדת רגע לפני שהגיע.

הם המשיכו ללכת, עד שבאמצע הדרך היא פשוט חיבקה אותו. תוך כדי הליכה, שתי ידיה עוטפות את בטנו וככה הלכו כמה שניות. לאחר מכן הוא שם את יד שמאלו על מותניה והיא הרפתה את אחיזת שתי ידיה, משאירה את יד ימינה על מותניו.

כל הדרך הם שתקו במבוכה.

הם עלו לביתה, צפו בסרט מותחן עם הוריה, ישבו קצת מחובקים, בעיקר היא סתם נשענה עליו.

בסוף הסרט הוריה קמו ויצאו מהסלון, מותירים את השניים לבד.

היא הביטה בו, לוכדת את מבטו.

"אני אוהבת אותך" היא אמרה ללא מילים, מסמנת בשפתיה נשיקה עם חיוך.

הוא רכ אליה ונישק אותה נשיקה קצרה, כפי שהכירה אותו- פחד שהוריה ישובו אל הסלון.

הוא חייך אליה, והיא פחדה לאבד אותו.

חשבה לעצמה איך יכלה לעשות את השטות הזו שעלתה לה כמעט בתחושת האושר שהציפה אותה האהבה איתו.

חשבה לעצמה כמה נורא הרגישה באותן שניות שראתה אותו הולך ולא מסתובב, כמה הרגישה רע כשדחתה את שיחת הטלפון שלו.

הבטיחה לעצמה שלא תיתן לזה לקרות שוב.

כמה מטומטמת אני יכולה להיות? :(

©opyRight

מלחמת מלאכים

נירה חזרה לביתה בשעות הערב המאוחרות, בראשה רצות המחשבות כיצד לא לפגוע בבעלה גם הפעם. היא לא יכלה לחיות עם המחשבה שפגעה בו כל כך הרבה מבלי שהתכוונה, ולא יכלה למנוע הכל.

כשנכנסה הביתה, הוא ישב שם בסלון וצפה בטלויזיה.

"למה אתה לא ישן?" היא שאלה בשקט.

"איפה היית כל כך מאוחר?" הוא השיב בשאלה.

"קודם תענה לי"-

"לא, קודם תעני לי את! זה שוב ההוא המפוקפק שאת מסתובבת איתו?! זה שוב כל המסוממים האלה שאיימו עלייך?! רק תגידי לי!" הוא צווח עליה, לא מתחשב בחוק השקט של הלילה.

נירה השפילה את ראשה. היא ידעה שהוא צודק.

"מה הוא עשה לך הפעם?"-

"עשה"-

"אם לא תדברי אני אצטרך לברר בדרכים אחרות"-

"נראה אם תצליח!" היא צעקה, נחושה להסתיר את שעברה עם האחר.

בעלה קם מהכורסא ופנה אל החדר. נירה התיישבה במקומו.

כעבור כמה דקות מצאה אותו למטה עם תיק גב, פונה אל הדלת.

"אני עוזב. אני לא יכול לחיות עם השקרים וההסתרות שלך, אני פשוט עוזב." הוא פתח את הדלת.

"ג'ורג' לא... בבקשה אתה יודע שזה לא בכוונה, הם מאיימים עליי שם אני לא יכולה לעשות כלום.. אתה ראית מה הם עושים..." התחננה נירה.

"זה לא יעזור לך" הוא סיכם יצא מהבית בטריקת דלת.

כעבור שבוע הוא עבר תאונת דרכים ונפטר, ונירה לא גילתה היכן מתקיימת הלוויתו.

היא נשארה בחוסר ברירה עם האיש שכפה עליה דברים, ושתקה בעניין אפילו שהחל להכות אותה.

יום אחד לאחר כשנה, מאחורי חנות פינתית כך שאף אחד לא ראה אותם, הוא הרביץ לה כל כך חזק עד שהיא התעלפה. הוא נטש אותה שם והיא מתה.

נשמתה עלתה אט אט לשמיים, דמעות טבועות על פניה שכך יינצרו על נשמתה לנצח. היא עלתה למעלה, רואה מולה את שערי גם העדן עם מדרגות אין סופיות שעולות מעלה וסופן לא נראה מבין העננים, ואת שערי הגהנום עם מדרגות חבויות מבין העננים עליהם עמדה, מובילות מטה.

היא התקרבה אל שערי הגיהנום, פוחדת ממה שיקרה לה. היה שם חם מהרגיל והבזקי אש נראו מדי פעם מתחת לעננים.

היא העבירה את מבטה אל שערי גם העדן, פוסעת לכיוונם, ושמה לב שעם כל צעד שהתקרבה אליהם, הם נפתחו עוד קצת. כשעמדה מולם הם כבר היו פתוחים לרווחה, קוראים לה להיכנס.

היא חצתה אותם, עולה במדרגות מעלה מעלה, מגיעה לים שקט מלא אבנים. השק הנצחי של גן עדן.

היא הביטה סביבה בסקרנות, חושבת שגן עדן הוא לא מה שמדברים עליו שם למטה, בכדור הארץ.

לפתע הים החל להיות סוער ומערבולת ענקית הקיפה את נירה.

מאחורי המערבולת נגלה אליה מלאך חסון, גדול ונראה מאיים. היא לא חשבה שמלאכים יכולים להיראות כך.

כשהתקרב אליה, ראתה את ג'ורג', מכוסה בכנפי ענק המעניקות לו עוצמה בלתי רגילה.

"מקומך אינו כאן" הוא קבע. מערבולת המים גברה במהירותה.

"מקומם שם למטה! לא במקום הטוב" הוא המשיך.

"על כל השקרים והבגידות שלך, אינך רצויה כאן!" הוא קרא בעוד מערבולת המים נוטפת ונמסה מטה מטה. כשהגיעו כל המים לשטח רדוד כפי שהיה, נורו המים למעלה פתאום, נפלו מטה בעוצמה ובבת אחת סחפו את נשמתה של נירה חזרה אל המדרגות. היא צנחה מטה, לא הייתה מספיק זמן בגן עדן כדי להצמיח כנפיים ולא יכלה להציל את עצמה.

היא נפלה מטה מטה, חוצה את גבול הענן אליו הגיע אל השערים, מגיע למקום חם יותר ויותר.

בשניה אחת נשרפה נשמתה באש הגיהנום אליה שלח אותה ג'ורג' מתוך כעס הנקמה.

opyRight©

חיים נורמלים

מיכל יצאה מדלת בית החולים, מלווה ביואב, החבר שלה מזה 3 שנים. שניהם שתקו, לא ידעו מה לומר.

"מיכל.." החל יואב. משהו בתוכו רצה לצאת החוצה, אך חסם את גרונו. הוא נחנק מהמחשבות ולא ידע איך לספר לה מה הוא מרגיש.

מיכל פחדה לענות לו, פחדה להתיר את השתיקה ביניהם.

בחוץ חיכתה מונית שהייתה אמורה לקחת את מיכל חזרה לביתה, לאחר השהייה הממושכת בבית החולים. הוריה, כמובן, היו עסוקים בעבודה ולא יכלו לקחת אותה.

"מיכל.. תקשיבי..." יואב התאמץ להתגבר על החנק בגרונו.

מיכל הרימה את ראשה אליו, ממשיכה ללכת צעדים איטיים במסדרון שנראה ארוך לפחות כמה קילומטים.

"אני חושב שבזמן כזה.. קשה.." הוא השתעל. כאילו דרש מאמץ רב ביותר כדי לדבר אליה, כאילו מיתרי הקול בגרונות עמדו על סף הקרע מקצה לקצה כך שישאר אילם לנצח.

עיניה של מיכל נפערו כאילו מנחשות מה הולך לומר.

"אני.. לא רוצה לפגוע בך. אני חושב שיהיה יותר טוב לשנינו.. להיפרד." הוא פשוט אמר את זה.

מיכל ידעה שזה יגיע. יואב לא היה אחד שיהיה מסוגל להתמודד עם אהבה וצער בו-זמנית. הוא לא זה שיוכל להחזיק חברה בזמן שהוא יושב שבעה.

היא המשיכה ללכת, אולי צעדיה גדולים יותר מהקודמים לאחר שידעה בבטחה מה רצה לומר. היא שתקה, מנסה לחנוק את הדמעות בתוכה. דלתות הכניסה נראו מרחק והמכונית היחידה בערפל הקודר הייתה עם פנסים דלוקים ממול שתי הדלתות בדיוק כך שנראתה למרחק בתוך בית החולים.

"מיכלי תגידי משהו" הוא ניסה לדובב אותה.

"לילה טוב" היא פלטה כשנכנסה למכונית וטרקה אחריה את הדלת. היא ראתה את דמותו של יואב מתרחקת, פגועה, אבודה.

"עשרים שקלים" אמר נהג המונית כשעצר מול ביתה. היא הביאה לו שטר של חמישים.

"אין לי עודף" הוא אמר.

"אין לי כסף אחר" היא השיבה.

"אז אולי תשלמי בדרך אחרת?" הוא אמר, עיניו נצצו כשסובב את ראשו אליה. הוא שלח את ידו לאחור, תופס בפניה.

"אז שמור את העודף אצלך" היא אמרה, מנסה להוריד את ידיו מפניה, שלחצו עליהן בחוזקה.

"אני לא חושב..." הוא אמר. מיכל עשתה תנועה חדה עם הראש עד שידו של הנהג עפה מפניה. היא ניסתה לפתח את הדלת, אך זו הייתה נעולה.

"תן לי לצאת!!!" היא דרשה. הוא החל לנסוע. החל לרדת גשם.

מיכל פתחה את חלון המכונית, הוציאה יד החוצה ופתחה את הדלת מבחוץ.

"מה את עושה?! שלא תעזי!" הוא צעק לעברה, אך היא כבר יאה מהאוטו, מתגלגלת על המשך הכביש ממהירות המכונית. הדבר הראשון שעשתה היה להתמקד באחורי הרכב, לאתר את מספר הרכב בין טיפות הגשם שהציפו את הרחוב במבול שהחל להסתער.

הוא לא התרחק הרבה, והיא החלה ללכת בגשם, קפואה מקור המים שחדרו לבגדיה, לכיוון האחוזה של הוריה.

ברגע שפתחה את דלת ביתה, קפצו עליה כחמישים איש בצעקת הפתעה, נפתחו האורות מעצמם ועל שלט גדול היה כתוב "ברוך שובך". קצת הגזמה מצד הוריה, חשבה.

אימה מיהרה אליה עם חיוך, שוטפת אותה עוד במילים מתוקות ומורה לה לעלות לחדרה שם מחכה לה הפתעה קטנה, וביקשה ממנה להצטרף למסיבה לאחר שתתרענן קצת מהאויר הסוער.

מיכל פיזרה חיוכים לעבר הפרצופים המוכרים והלא-מוכרים, משתדלת לשחק את הבת המקסימה והבוגרת למרות מה שעבר עליה. תמיד הייתה צריכה להיות מרשימה ורשמית במסיבות הוריה, תהיה הסיבה אשר תהיה.

רשמית עם הטרנינג הספוג מים היא לא, ומצליחה לפזר קצת רושם עם חיוכה ועם גופה שמסדר הכל תמיד. כמעט תמיד. חשבה, כשנזכרה בדקות האחרונות.

היא עלתה לחדרה, ממהרת להיכנס למקלחת קצרה של מים חמים כדי לשטוף את הגועל שעברה, מכינה את עצמה לספר לאביה על נהג המונית ועל מספר המונית שזכרה כמעט את כולו.

היא יצאה מייד מהמקלחת רעננה, ואז שמה לב להפתעה עליה דיברה אימה כשהייתה למטה.

שמלה קצה מדוגמת וחלקה, בצבע כחול כהה, הונחה על המיטה.

אם זו ההפתעה, העדיפה מיכל ללכת לישון ולא לזחור לחדר האורחים, אבל היא חייבת.

היא הורידה את חלוק המגבת שלה ולבשה את השמלה.

היא הניחה על רגליה את זוג סנדלי העקבים הגבוהות השחורות, סרקה מעט את שערה השחור הקצר והחלק, והביטה בעצמה במראה.

בלי איפור זה הכי יפה, מספיק מרשים.

היא ירדה למטה, מחפשת את הוריה, מפזרת חיוכים לכל עבר. מחמאות רבות הופנו אליה על החן עם השמלה, על גופה המושלם, על הנוכחות העצומה שלה מרגע שחזרה הביתה.

את הוריה מצאה עם מספר אנשים נוסף, באמצע שיחה. היא התקרבה אליהם.

"הו, ואת הבת הצעירה שלי כבר ראיתם? היא כבר לא כך כך צעירה, אחרי הכל- בת שמונה עשרה..." אביה קידם אותה אל תוך מעגל השיחה, מפנה לה מקום בינו לבין אימה.

בין כל החיוכים היא סיננה לו שהיא צרכיה לדבר איתו. הוא דחה אותה.

"אבל זה חשוב" היא התעקשה.

"לא עכשיו אמרתי!" והבעת פניו השתנתה.

אמא שלה עזבה את מעגל השיחה והצטרפה למעגל נשים שנבלע בהמון.

"אבא, הנהג מונית ניסה לאנוס אותי, זה חייב להיות עכשיו!" היא אמרה בכעס.

לא יכלה להיות רשמית כשהנהג שלה נעל את הדלת ודרש ממנה תשלום אחר שלא בכסף.

בני שיחתו הפסיקו את חיוכיהם והביטו לעברה. אביה שלח אליה מבט נוקב ומלא כעס.

"אונס? זה עניין רציני, לא כן?" אמר אחד מהם לעבר אביה.

"אחר כך מיכלי, אני בטוחה שזה יכול לחכות עד שכל האורחים יעזבו" הוא ניסה להתאפק.

"לא, זה לא!" התרגזה מיכל ועזבה את השיחה.

"מיכל!" קרא אביה, אך היא כבר התרחקה.

"אני חושב שיש לך עניינים יותר חשובים לטפל בהם," אמר אחד מהשותפים בשיחה.

"כן, גם לדעתי. נדבר בהמשך הערב" חייך השני, ושניהם עזבו את השיחה.

אביה של מיכל התרגז והחל לחפש אחריה.

כשמצא אותה, דרש ממנה לעלות לחדרה ולשוחח איתו.

"מה זה היה אמור להביע, העקשנות הזאת? לא יכלת לחכות עוד שלוש שעות עד שהמסיבה תיגמר?! שני האנשים האלה היו מאוד מאוד חשובים לעיסקה הבאה של החברה! ורת היית חייבת להרוס, פשוט להרוס! אה?!" הוא צעק עליה, לא מותיר לה רגע לענות.

" 'ניסה לאנוס' מאיפה את יודעת בכלל?! זה נושא שדורש שיחה רצינית, לדבר על הפרטים הקטנים, אי אפשר סתם להאשים כל אחד שמדבר אלייך לא יפה ולהאשים אותו בניסיון לאונס, תביני!"

דלת החדר נפתחה ומאחוריה עמדה אימה של מיכל.

"מה הצעקות פה, שומעים גם למטה, עם הדיבורים של האורחים."

"אמא, תגידי לו. הנהג מונית ניסה לאנוס אותי, והוא דוחה את השיחה לעוד שלוש שעות. מתי שתיגמר המסיבה ואני יודעת שהוא יילך לישון וידחה שוב ושוב."

"זאת האשמה חמורה מאוד, יקירה. אולי תרגעי ותספרי לי מההתחלה? הנה אנחנו פה, מקשיבים לך" ניסתה להרגיע.

"אני לא יכולה עכשיו להקשיב לה! יש לנו אורחים למטה!" השתולל אביה.

"באמת! הבת שלך קצת יותר חשובה מהמסיבה המטופשת!" מיכל שמחה שיש קול לצידה.

"אני לא אטפל בשום נהג אנס או מה שלא יהיה. את יכולה לשכוח מזה אחרי ההתנהגות שלך" הוא אמר בנימה חודרת, יצא מהחדר וטרק אחרי את הדלת.

דמעות ירדו מעיניה של מיכל.

"מיכלי... תקשיבי..."-

"איך, איך אני יכולה להקשיב? כשיצאתי מבית החולים, יואב נפרד ממני. כי הוא לא חושב שיוכל להחזיק איתי קשר כל עוד שתינו עברנו את אותה תאונה, ואמא שלו היא זו שנהרגה ולא אני. אחרי שלוש שנים, הוא לא מספיק סומך עליי. ובדרך הבית הנהג מונית אמר שאין לו עודף, אז שאני אשלם בדרך אחרת. הוא תפס את הפנים שלי ממש חזק ולא הצלחתי להשתחרר. הוא נעל את דלתות המכונית מבפנים והתחיל לנסוע בהמשך הכביש, פתחתי את החלון ואז את הדלת מבחוץ, וקפצתי מהאוטו. הצלחתי לראות חצי מהמספר מונית שלו. איך, איך אני יכולה להרגע?!" באותו רגע מיכל שמחה שלא התאפרה לפני שירדה למטה, כיוון שכל פניה הוצפו דמעות ונרטבו בדיוק כמו שהייתה כשעמדה בפתח ביתה לפני כחצי שעה.

"אני.. מצטערת, מיכל. אין לי מה לומר לך... את יודעת שאבא הוא היחיד שיכול לטפל בדברים כאלה, לי פשוט אין מושג..."-

"פשוט תעזבי אותי. תני לי להרגע" ביקשה מיכל בשקט, חונקת את הדמעות.

אימה יצאה מהחדר, שותקת, לא יודעת מה לומר. היא סגרה את הדלת.

מיכל התיישבה על אדן החלון, מרכיבה את האוזניות על כאשה, מפעילה את המוזיקה על הווליום הכי גבוה שישכיח ממנה הכל. היא הבטיה דרך החלון, שואלת את עצמה למה החיים שלה כאלה.

למה הם כל כך קשים, למה הם כל כך רשמיים.

©opyRight

כשחושבים על זה, הוא באמת היה באי נעימות כשקראתי על שמו את הסיפור... "נדב ההפסיכופט".

אני משנה את השם ל"החיים והמוות ביד האמון"

את הסיפור הזה כתבתי כשהרגשתי צורך להרגיש כאב, אחרי תקופת ההתמכרות לחתכים. ולא הסכמתי לחתוך שוב. אז הכרחתי את עצמי להרגיש כאב כדי לכתוב סיפור עם עוצמה.

"תקשור יותר חזק" אמרתי.

לאחר התלבטות בין חודי ברזל, מכשיר מתיחה, ועוד כמה מכשירי עינויים- מצאתי את הדרך המושלמת.

הכיסא החשמלי.

אני יודעת שזה מוזר, אבל הכיסא פשוט קרא לי.

"את בטוחה?" הוא שאל. הוא ניהל את החדר הלא חוקי הזה בתוך ההרים, החדר הזה נבנה בשבילי. אני בטוחה שהוא לא לקח ברצינות את העובדה שאני ארצה להתענות באחד מהמכשירים בחדר.

"כן, יותר חזק. שאני לא אתחרט" אמרתי.

כבר הרגשתי את הדם שלי עוצר בידיים, ואת הרגליים שלי חסרות תחושה.

"תתחיל" אמרתי לו, כאשר התרחק.

הוא היסס.

"ושיהיה חזק. בפעם אחת" הוספתי.

הוא הביא גל של זרם.

תחושה של חנק. שחונקים אותי. שאין לי אויר. אני לא יכולה לתפקד. וגם לא לזוז, בגלל החבלים.

רק דמעות כבר התחילו לרדת.

לפתע הכאב הפסיק.

אני בטוחה שזה היה לא יותר משתי שניות.

"אני לא יכול" הוא אמר.

"תמשיך!" קראתי לו בקושי, בוכה מהכאב.

"אני לא יכול" הוא חזר על זה שוב. הפעם הוא גם התקדם אליי ופתח את החבלים שקשרו אותי צמוד אל הכיסא.

"לכל אחד אני אוכל לעשות את זה, אבל לא לך" הוא פירט.

כל כך שנאתי אותו באותו רגע.

אני ממש לא יודעת מה קרה לי... פתאום התחשק לי להרגיש כאב.

החבלים ההדוקים עם הזרם, חרכו לי את העור. שובים של דם נוזל, על דם מרוח ויבש, התערבבו על כפות הידיים ועל הרגליים שלי.

כבר הרבה זמן אני מנסה להרגיש כאב, כמו שהיה לי אז. זה שגרם לי לחתוך..

אבל לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי.

ופתאום זה חזר, ואני אפילו לא יודעת למה.

אז ידעתי לאן ללכת כדי לממש את הכאב...

אבל הוא אכזב אותי.

"תשמעי, את לא יכולה לעשות את זה. אם לא הייתי מפסיק, זה היה הורג אותך" הוא אמר.

למה הוא לא עשה את זה וזהו? בלי לחשוב על מי נמצא שם בכיסא.

"אני פשוט לא יכול לעשות את זה" הוא חזר שוב, ויצא החוצה. בחוץ נשמע קול המסוק שהיה אמור להוציא אותנו משם, כמו תמיד.

"אני לא יכולה ללכת" אמרתי.

"תישארי פה, זה יהרוג אותך" הוא השיב.

"אתה לא תשאיר אותי פה, אין לך אומץ" אמרתי.

"רצית למות, לא? לפחות זה לא יהיה בידי" הוא אמר, יצא מהחדר, וטרק את הדלת.

שמעתי את שלושת המנעולים נסגרים: שני קודים ומפתח.

גם אור לא היה שם בחדר. והוא היה אטום לגמרי.

אפילו לא שמתי לב שדמעות ירדו לי מהעיניים כל הזמן הזה.

באמת כל כל רציתי למות?

ברגע זה הדהד לי המשפט בראש.

"היישר מבט למוות והוא ישפיל את עיניו"

למה?

הרגשתי חנק. האויר נגמר לי.

קמתי על הרגליים. הן רעדו. נפלתי.

הייתי זוחלת, אבל גם הידיים שלי רועדות.

אני מוטלת על הרצפה ללא יכולת תנועה, רועדת, בוכה, מקווה שהוא יחזור.

הוא לא יכול להשאיר אותי פה. אין לו אומץ.

ככה ניסיתי לשכנע את עצמי.

הרגשתי סחרחורת וחנק, חוסר אויר.

הרגשתי את המוות.

ראיתי אור, שמעתי קול צעקה, ומאז אני לא זוכרת.

המסוק עלה, ממריא בין ההרים הגבוהים שהקיפו את החדר הנסתר.

לפתע זה היכה אותו: הוא באמת לא יכול לעשות לה את זה.

"תחזור לשם" הוא פקד על הטייס, שעשה בדיוק כדבריו.

תוך מספר שניות הם היו באותו מקום, כאשר הוא ממהר לרדת מהמקום ולפתוח את שלושת המנעולים.

כשהוא פתח את הדלת, זה כבר היה מאוחר מדי.

אפילו לא צעד מהכיסא, היא הייתה מוטלת על הרצפה, חסרת רוח חיים.

מתה.

נכתב ב1/2/06

מתאים לציר הזמן, קצת אחרי שנשבעתי, אין יותר חתכים לנצח

©opyRight