כי כל כך אהבתי את הפרק, אחרי ימים מייגעים של מחסום כתיבה- היה שווה לחכות לרגע הנכון.
נשיקת פרידה 1- פרק ד' (הפרק המקורי כאן)
למרות שהשעה כבר הייתה שמונה, שונית לא שמעה אף צפירה של מכונית. היא תהתה איך גיא מתכוון לבשר לה שהגיע, הרי אין לו את הטלפון שלה- ואם נשאר באיטליה לפחות לאותה תקופה שגם היא שם אז לבטח ספג את התרבות האיטלקית שאומרת לעולם לא לצפור לבחורה שמאחרת. היא הציצה מהחלון הסמוך לדלת וראתה מכונית שחורה חונה בדיוק מול שעד הכניסה. שונית צחקה לעצמה, מסרבת להאמין שהיא באמת מעזה להיכנס לשם שוב, אבל כל הבוקר שעבר עליה עדיין הציק לה ולא הניח לה לברוח בלי לדעת מה איתו.
כשנכנסה בבוקר למשרדה היא סגרה אחריה את הדלת, נשענה על גב הכיסא וסירבה אפילו לנסות ולבחון את העבודה הצפויה לה להיום.
לא היה לה שום מושג כמה זמן ישבה ובהתה בנקודה לא מוגדרת בקיר שמולה כשלפתע שמעה דפיקה בדלת ואחריה נכנסה מריאן.
"סליחה, אלמוג," כולם באיטליה התקשו לבטא את השם 'שונית' ולכן אימצו את שם משפחתה. "שמתי לב שעדיין לא אישרת את לוח הזמנים של היום, תוכלי רק להעיף בו מבט?" מריאן הייתה מקסימה, שונית שמחה כל כך שמצאה מזכירה כמוה שעומדת בדרישות שלה- גם אם הן מוזרות ואישיות כמו לאשר לוח זמנים יומי ישר על הבוקר אפילו שהוא אושר כבר בסיום יום העבודה שלפני- כן. "אלמוג?"
שונית שוב שקעה במחשבות ואיבדה את הריכוז. "כן, את צודקת, אני קצת לא כאן הבוקר"
"אולי קפה הפוך יעזור?" הציעה מריאן בחיוך.
"בתנאי שאת מכינה אותו" צחקה שונית. רק בשביל הקפה של מריאן היה שווה ללכת לאיבוד במחשבות, היא כתבה לעצמה על פתק את שמה של מריאן כדי שלא תשכח לא להעמיס עליה יותר מדי באותו יום.
"ואני מניחה שאין לך כוח היום לשמוע את מאסימו, לבטל את השיעור איתו?"
"לגמרי כן," אמרה שונית בהקלה. "אני חושבת שבקצב הזה אני אפסיק בכלל להגיע אליו, בטוח יש מורים טובים יותר ממנו בסמינר הזה"
"גם לדעתי," מריאן חייכה. "אם את צריכה עזרה רק תגידי"
"תודה מריאן רק קפה יהיה מצוין-"
צלצול הטלפון שלה החזיר אותה ברגע למציאות. על הצג הופיע מספר שלא הכירה. היא הקישה על מענה והצמידה את הטלפון לאוזנה.
"את יודעת שאני לא אצפור לך" היא שמעה את גיא מעברו השני של הטלפון עוד לפני שהספיקה אפילו להשחיל מילה.
"איך אתה יודע שאני כבר מוכנה?" היא צחקה בזמן שאספה את המפתח מכניסת הדלת ופתחה את המנעול.
"יש לי הרגשה שאת מדייקת"
"יצאתי". מאיפה יש לו את הטלפון שלי?
גיא נהג כמה דקות עד ששונית העזה להשמיע את קולה ולשאול אותו לאן הם נוסעים. "חשבתי שלעולם לא תשאלי" הוא השיב לה ונעצר מול פיצרייה שנדמה שבחר אותה באקראיות.
"המקום הקבוע שלך?" תהתה שונית בקול.
"המסעדה הכי טובה שאכלתי בה באיטליה" הוא השיב לה בחיוך ונעל את האוטו.
"לפיצרייה אתה קורא מסעדה?"
"לא כאן, מצחיקה," הוא לא ביקש לאחוז בידה אלא פשוט שילב את אצבעותיו בין שלה ומשך אותה אחריו בשביל שעקף את מבנה הפיצרייה. LO LAGO היה כתוב על שלט עץ מעוטר בצבעי ים, כמוהו גם הקורות הבולטים שתחמו וארזו מבנה בעל קירות לבנים. החלונות והדלת היו בצבע זהב והשרו למקום אווירה קסומה עוד לפני שבכלל נכנסו למסעדה, אך ברגע שראתה את המקום האמינה לכל מילה של גיא לגביה.
∞
בכל פעם שגיא הגיע למסעדה הזו היה לו באופן לא רשמי שולחן שמור. המארח שכבר הכיר אותו הוביל את שניהם לשולחן שהיה צמוד לקיר זכוכית, ממתיק את ההליכה בחיוך מרוצה על נוכחותו של גיא דווקא במסעדה הזאת.
שונית צעדה באיטיות כמעט מרמזת לעבר הכיסא שלה וגיא הזדרז והזיז אותו לפניה, מפנה לה מקום להיכנס. היא חייכה אליו בשעשוע כאילו זה לא יותר ממשחק נימוסים שהם חייבים לשחק באיטליה, הרי שניהם נפגשו על קרקע ישראלית, יוצאי תרבות ישראלית מקורית.
"ידעתי שאת משהו מיוחד" הוא שבר את הקרח ראשון, תוהה מה מכל אוסף המשפטים שירכיבו את השיחה שלהם יהיה המנורה האדומה שתגיד לו שזו שונית שלו, זאת שהתגעגע אליה כל כך.
"כמה זמן חיכית לומר לי את זה?" היא שאלה בעניין.
כל תזוזת שריר בפניה, כל חיוך אחרי כל מילה, כל מבט שהעבירה בינו לבין התפריט ובין החלון המרשים- היו חרוטים לחקירה מצידו כדי לנסות ולפענח את המחשבות בראשה. "מהרגע שאמרת לי את השם שלך" הוא אמר לבסוף. שונית חייכה.
"התחלת כל כך יפה, איך אתה יכול להרוס הכל במשפט קיטשי מהסרטים?" היא שאלה, נדמה שתוך כדי השיחה היא לגמרי מרוכזת בתפריט עד שחייכה וסגרה אותו. "מספר שלוש עשרה," היא הוסיפה כשהניחה אותו על השולחן. גיא התבלבל, הרי היא זו שהסתקרנה לגבי מה שהתחיל לומר, ופתאום היא מבטלת אותו.
"זה היה משפט קיטשי אם הייתי אומר שידעתי את זה מהרגע שנפגשנו, אבל למען האמת השם שלך הזכיר לי מישהי מאוד מיוחדת" הוא מתח את גבול ההכרות ביניהם, מנסה לזהות שינוי בתגובתה והתאכזב; שונית נשארה סקרנית, עיניה נעוצות בעיניו ונראה שהיא רק מחכה שימשיך לספר לה על אותה אחת שהזכירה לו.
∞
"אז לרגע הרגשתי שכל אחת עם השם הזה היא כנראה מאוד מיוחדת" שונית הקפיאה את כל העצבים הכי קטנים בפניה, כולל עיניה. את סקרנית, אבל הוא לא רואה אותך. היא שכנעה את עצמה שוב ושוב בזמן שהכריחה את עצמה לשים לב לכל מילה ומילה שהוא אומר, מרוכזת מספיק כדי להיראות שקועה בשיחה איתו.
"לפחות הוכחתי את התחושה שלך" היא צחקה, סקרנית לשמוע עוד על שונית שלו אבל לא העזה לשאול, אולי לא העזה להגיע לנקודה בה יתברר שהן בעצם אותה אחת.
"זאת לא טענה קצת שחצנית?" הוא הביט בה בסקרנות כאילו בחן אותה, כשלמעשה היה ברור לה שסתם השתעשע במילים.
"זאת טענה שמלאה בגאווה, לא הגעתי לכאן בחסד" היא ירתה בו על שהעז לזלזל במקום אליו הגיעה בחייה, גם אם זה היה בצחוק.
∞
גיא לא היה מוכן לקראת ההיפוך הפתאומי בגישה של שונית. "כמה למדת לפני ההצלחה הזאת?"
"אתה מודד הצלחה לפי לימודים?"
"אין לי שום זכות לעשות את זה, אני סתם מתעניין" חייב לדעת הייתה ההגדרה המדויקת יותר.
"למדתי ארבע שנים בבית ספר לעיצוב בארץ,"
"שנקר?" הוא פלט, מקווה שלא ראתה על פניו את ההפתעה שלו מעצמו.
"ניחוש פרוע אבל כן" היא היססה להמשיך, בוודאי ניסתה להיזכר עד כמה בית הספר הזה היה מוכר בארץ בתקופתה או לפניה, או מה יכולים להיות הסיכויים שהוא קולע בדיוק בניחוש הראשון. אין ספור סיפורים על בית הספר הגבוה בארץ למקצוע שלא מעניין אותך, ותהי בטוחה שגם לך הוא היה קופץ במחשבה הראשונה שמתקשרת לעיצוב.
"ואת האיטלקית מתי למדת? אל תגידי לי שזו שפת אם שלך, לזה אני כבר לא אאמין" הוא ניסה לדחוף לעוד פינות, לנסות ולחבר קצוות של חוטים רופפים בזהותה של שונית שישבה מולו.
"תוך כדי הלימודים השלמתי אנגלית ואיטלקית לרמה של שפת אם, אבל זה פחות חשוב"
"זה לא פחות חשוב, זה מצביע על יכולת ללמוד שפות. אף פעם לא חשבת ללמוד שפות?" שונית שלו חלמה ללמוד שפות, כל שפה שימושית או עתיקה, היו לה לפחות שמונה.
"תמיד רציתי ללמוד שפות, אבל אתה בטח יודע שיש סדר עדיפויות בחיים, גם כשמדובר בחלומות." היא אמרה את זה כמובן מאליו וסימנה למלצר שיגיע.
"אז תני לי לנחש, בבית הספר את למדת חמש יחידות בערבית ובאנגלית, ובטח יש לך עוד כמה שפות שאת יודעת מהבית" גיא ניסה למתוח את החבל עוד.
"עוד ניחוש מוצלח" לא היה נראה שהיא מוטרדת יותר מדי ממה שהוא לוקח כמובן מאליו, מה שערער את הביטחון שלו מולה למרות שכבר פעמיים הוכח לו מי זאת שיושבת מולו. "ותן לי לנחש, אתה למדת בבית הספר כימיה ופיזיקה, כדי לטעום ממה שלא תעשה בחיים הראשונים שלך"
עיניו של גיא נפערו לרווחה כששונית הודיעה לו בביטחון מלא ככל שיכלה לגייס על תעודת הבגרות שלו. הוא השתעל באלגנטיות בניסיון שלא להיחנק משלוק המים שלגם בלי להרגיש בזמן השיחה. שונית סימנה לו בעיניה על נוכחותו של המלצר שהגיע לקבל את ההזמנה, ממתין לגיא שיזמין בשבילו ובשבילה.
גיא התבונן בתפריט, קופץ באופן אוטומטי למנה מספר שלוש עשרה שבמקרה הצליח לקלוט בתוך השיחה. הוא התפעל מבחירתה של שונית, כאילו כבר ידעה שבמסעדה הזאת זו המנה המומלצת והזמין גם לעצמו את אותו הדבר.
לאחר שהמלצר הלך הוא החזיר את מלוא הריכוז לשונית; למרות שתיבלה את המשפט האחרון בניחוש- עדיין היה לו טעם של עובדה. "מתוחכם," הוא השיב בלי להודיע לה בדיוק אם צדקה, למרות שהייתה לו הרגשה שהיא כבר ידעה.
∞
שונית הרגישה את כל הבטן שלה מתהפכת כשגיא כיוון את השיחה שלהם לעבר השפות שהיא יודעת. הוא ידע שהיא רוצה ללמוד שפות, הוא ידע איזה שפות כבר למדה, מה הסיכוי שזה היה רק ניחוש? כשהוא נכנס לתעודת הבגרות שלה היא החליטה לבדוק את הפרצה שיצר וירתה בו עם תעודת הבגרות שלו, שבאופן לא מפתיע הייתה רחוקה במרחק שנות אור מהקריירה שלו. "איך ניחשת?" הוא שאל מה שהיא לא העזה לברר בכל אחד מהניחושים הקולעים שלו.
"אתה כדורגלן, דיברנו על סדר עדיפויות, ואתה מדבר איתי. אז הסיכוי שתרצה לטעום מהכל נראה לי דיי סביר" היא הסבירה את ההנחות שלה בכנות מתוקה שלבטח אמרה לו בין השורות מי היא בדיוק. "אז איך אתה הגעת לאינטר מילאנו? עם פיזיקה וכימיה אני בספק אם היה לך זמן באמת להתאמן במועדון כדורגל" היא זרקה כנראה עוד ניחוש מוצלח.
"את צודקת," שוב, היא לא יכלה להמשיך ולשתוק על הניחושים שלו. "אחרי הצבא התחלתי להתאמן במועדון קבוע, עד אז שיחקתי עם החבר'ה במגרשים של בתי ספר" הוא סיפר לה מה שכבר הניחה שידעה. עם כל מילה שאמר היא כבר הייתה בטוחה יותר ויותר עם מי היא מדברת. "הייתי בליגה הישראלית ארבע שנים עד שהגיעו נציגים של אינטר והתרשמו ממני, ומשם הכל היסטוריה"
"ואז בעצם התחלת לחיות את החלום הכי עתיק שלך" שונית לא התכוונה לנחש שוב, המשפט החצי ציני וחצי שמח באושר של גיא נפלט ממנה בלי להזהיר אפילו אותה, והפיל את שניהם בשתיקה מבלבלת.
"פעם שלישית גלידה?" הוא שאל, קצת מופתע ובכל זאת נותן לה את הזמן להבין את הכוונה שלו.
∞
"זה תירוץ כדי לצאת איתי שוב?" שונית צחקה לנוכח השאלה הלא קשורה של גיא כתגובה על סיכום הסיפור מצידה.
"זה כלל," הוא התחיל להסביר למרות שהיה בטוח שהיא הבינה. "ואת עמדת בו בצורה מרשימה, אז מגיע לך גלידה על הניחוש השלישי" הוא אמר בשעשוע.
"מה דעתך פשוט להזמין אותי למשחק הבא שלך?" היא הציעה.
"מקובל" הוא השיב, ולמרות שלא אמרו זאת בבירור- הוא כבר היה בטוח שזו שונית שלו שחזרה אליו, אולי כדי להשלים את הפער הזה שחצץ ביניהם- פער של שמונה שנים.
כינוי:
another word
בבלוג זה
בכל הבלוגים
