צניחה חופשית

פרק 7

מיכל שמעה שירים בדיסקמן שלה כשתנועה גסה העיפה לה אוזניה אחת.

"כוסיתת! החבר שלך פה! אני עפה לעשן חשיש" צעקה עדי.

לקח למיכל לא יותר משתי שניות להתאפס ולהבין שאין לה בכלל חבר, ושעדי יוצאת סך הכל לנמנם על הדשא.

"וואלה אם אני מגלה שעישנת אני רוצחת אותך, משוגעת!" צעקה מיכל בחזרה.

"את לא, אני אתאבד הרבה לפני זה! צעקה עדי וטרקה את הדלת מייד תוך כדי שמיכל צעקה "תיזהרי לך!"

והעבירה את מבטה אל הדלת.

היא ראתה שם לא אחר מהתלמיד ההוא שראתה כל השבוע מחוץ לכיתת הגיטרה ברוב הפעמים. הוא נראה כל כך

חמוד בעיניה, עם השיער הפרוע המשקפיים והחיוך.

"אה, אה.. אתה?" שאלה מיכל, ספק מופתעת ספק מאוכזבת.

"אל תדאגי, אם היא תעשן, ישר יתפסו אותה. הכי תחמנים נתפסו כמעט על חם כשניסו רק פעם אחת לעשן

אפילו שתי סיגריות קטנות ברצף" הוא אמר ויישר את משקפיו. "מה, התאכזבת שלא עומד לך פה איזה

בלונדיני חתיך שתוכלי גם להתחיל איתו?" צחק ליאור.

"אה, לא, חח מה פתאום מה לי ולבלונדינים חתיכים, מי יסתכל בכלל על פריקית כמוני" צחקה מיכל אחרי

שיצאה מההלם.

"ובכל זאת נשמעת מאוכזבת"-

"מופתעת"-

"לראות אותי. למה מופתעת?"-

"ראיתי אותך הרבה השבוע לייד כיתת גיטרה. אז זה אתה, התלמיד הצטיין של יואל? בחיים לא הייתי מנחשת"

צחקה מיכל וקמה כדי להוציא את הגיטרה שלה מהנרתיק.

"וואוו, כמה זמן לא ניגנתי על גיטרה קלאסית" אמר ליאור ולקח מידיה את הגיטרה. "תבחרי שיר" הוא אמר.

"אממ.. צליל מיתר, של אייל גולן, מכיר?" היא שאלה.

"בטח מכיר, אני חולה עליו" הוא אמר. אצבעותיו עברו בעדינות על המיתרים, מתחילים רקע לשיר.

"עם צליל מיתר שמתנגן.. אני.. חושב עלייך...

מרגיש כמה שזה עצוב להיות כאן... בלעדייך..."

הוא החל לשיר את השיר בליווי צמוד של מוזיקת רגע ולפעמים נטייה לסולו, שילוב שהדהים את מיכל. משהו

בצלילים שלו היה מוכר לה, קול חלק ונגינה כל כך מושלמת.

"לו רק היית פה... הכל היה אחרת...

אל תאמרי לי שאת לכאן כבר... לא חוזרת...

הוא סיים את הבית הראשון והפסיק לנגן, בלי להמשיך את הפזמון.

"למה הפסקת?! זה היה כל כך יפה!" אמרה מיכל בתדהמה. ליאור חייך והחזיר את אצבעותיו אל צוואר הגיטרה.

"לא אל תוותרי... חבקי אותי אלייך...

כי כל יום שבא והולך הוא נצח, בלעדייך...

תראי אותי... כמו ילד שכואב לו...

חבקי אותי אני כבר... מתמוטט פה..."

***

ליאור סרב להמשיך מעבר לפזמון, אפילו לנוכח מבטה של מיכל.

"אני יכולה לשבת ולהקשיב לך כל היום וכל הלילה אתה מנגן כל כך נפלא!" אמרה מיכל. ליאור חייך אך הפעם

לא המשיך את השיר.

"תודה, זה מאוד מחמיא לי.. אבל עכשיו, אני רוצה לשמוע אותך מנגנת. הרי לא נפגשנו כאן בשבילי,

אלא בשבילך. על איזה שיר את צריכה לעבוד?" הוא שאל, למרות שידע.

"על השיר here without you של 3doors down, מכיר?" שאלה מיכל.

"בטח מכיר, מכיר בעל פה על הביטים הכי קטנים שלו" צחק ליאור.

"באמת?! יוו תנגן לי! אתה יודע, מישהו היום שלח לי הקלטה שלו מנגן את השיר.. עם עוד 4 שורות

שנראה לי שהוא כתב, ואמר שהוא אוהב אותי. אבל זה נראה לי כל כך מוזר, אני לא מכירה אף אחד בבית

הספר הזה חוץ מעדי.. ועכשיו אותך" אמרה מיכל. ליאור הרגיש איך ליבו מתכווץ עם כל מילה שמיכל אמרה.

"אה, באמת? איכפת לך להשמיע לי? סתם לראות איך אחרים מנגנים את זה.." הוא שיקר. נמאס לו כבר

לשמוע את ההקלטה, אבל היה חייב לדעת מה היא חושבת על זה.

"הלב שלי עדיין פועם בכבדות כל פעם שאני שומעת את זה.. זה כל כך יפה" היא אמרה בזמן שהכניסה את

הדיסק למערכת ולחצה על PLAY.

"זה מה שהוא כתב לי, אגב" היא אמרה והביאה לליאור את אותו דף שכתב לה בעצמו. הוא העמיד פני

מתעניין למרות שידע בעל פה מה כתוב שם, כיוון שמחק ותיקן מספר פעמים רב לפני שכתב את השורות סופית על דף חלק.

הנגנה שלו נשמעה ברקע ומיכל נראתה חולמת בהקיץ לגמרי למשמעה. היא נשכבה על מיטתה לצד ליאור, עצמה את עיניה וחייכה.

ליאור היה מאושר לראות שככה היא נהנית מהמוזיקה שלו והתפלא עד כמה היא לא שמה לב לטעויות שלו תוך כדי הניגון.

"נו, מה אתה חושב? ככה אני רוצה לנגן את השיר הזה..." היא אמרה כשנגמרה ההקלטה.

"זה.. בסדר, יפה מאוד..." הוא שיקר את דעתו שוב.

"זה מדהים!" תיקנה אותו מיכל והתיישבה. "אם הייתי יודעת מי זה לעזאזל מנגנן שם, הייתי מכריחה אותו

ללמד אותי גם. אני חושבת שזה אותו אחד שהקדיש לי את השיר במסיבת פתיחה..." המשיכה מיכל, בכלל

לא שמה לב לתשומת ליבו החלקית של ליאור, שכל מחשבותיו נעו לחשוב על כמה שהיא מדהימה עם החיוך הזה שלה.

שאף פעם לא יירד מפניה ואז הכל תמיד ייראה הרבה יותר טוב, הוא חשב.

"נו, אתה מנגן לי את השיר?" העירה אותו מיכל ממחשבותיו עליה.

"לא, אני ניגנתי לך כבר. בואי נגני עכשיו את, נראה מה צריך לתקן אצלך" הוא אמר ומייד העביר אליה את הגיטרה.

"א... אבל.. אני לא ממש יודעת לנגן אותו"-

"ובשביל זה אני פה, לתקן אותך כדי שתנגני יותר טוב" הוא קטע אותה.

מיכל חייכה והשתכנעה, החזיקה את הגיטרה כפי שיואל תיקן אותו באותו בוקר והחלה לנגן. שוב, במעבר, היה זיוף בין כל המיתרים.

"אוקיי, תחזיקי רגע את האצבעות בבית הראשון" אמר ליאור. מיכל עשתה כדבריו.

"עכשיו.. בזמן שאת מעבירה את האצבעות למיתרים האחרים, תנגני עוד צליל אחד על מיתר פתוח שלא בשימוש. ככה תרוויחי עוד שניה לעבור בין הבתים, נסי שוב" הוא אמר.

מיכל הוסיפה הפעם את המיתר הפתוח בין שני הבתים ונוכחה לקלות בה העבירה את האצבעות למקומן בבית השני. היא המשיכה לנגנן ככה את שני הבתים פעמיים, שלוש בפעמים ברצף עד שלא היה לה כוח להמשיך.

"כל הכבוד! רואה שזה לא כזה קשה? את רק צריכה להתאמן על הדיוק שלך והשיר יהיה נהדר. את גם שרה?" הוא העז לשאול אותה, תוהה מאיפה הגיע כל האומץ הזה פתאום לדבר איתה.

"אה.. כן, אפשר לומר... אבל אל תבקש! אני לא רוצה לשיר מאז המסיבה ההיא... חוץ מהשיעורים שאני חייבת בהם..."-

"לא, למה! את לא צריכה לפחד בגלל מה שקרה שם במסיבה, את שרת מדהים בכל מקרה,"-

"אתה באמת חושב?" שאלה מיכל, כמעט בוכה.

"כן, אני באמת חושב שיש לך קול מדהים. תשירי לי יחד עם הנגינה שהשתפרה?" הוא שאל בשקט, מביט בעיניה.

הייתה להן צורה כל כך יפה, והיא בעצמה נשמעה כל כך מלאת חיים. מעניין מאיפה היא באה, מה עברה בחייה, הרי לכל בן נוער יש סיפור קשה כלשהו. אם רק היה לו אומץ להזמין אותה לצאת להסתובב, אם רק...

"hundred day have made me older..sice the last time that I saw your preety face..." היא שרה, והוא הקשיב. תוהה איך מצא מישהי כל כך חמודה, יפה, שגם לא צוחקת עליו ויותר מזה- מתיידדת איתו. הוא לא הכיר את עצמו כך, הוא בחיים לא חשב שיגיע למצב כזה, בעוד הוא ממשיך להקשיב לקולה הכל כך יפה.

"ליאור??.." שאלה מיכל, כשלפתע שמע אותה. "הכל בסדר? על מה אתה חושב?" היא שמה לב שהוא חלם קצת בזמן שניגנה.

הוא רצה לומר לה עד כמה שאת מדהימה, בהכל אבל לא יכל.

"אה.. לא, סתם חשבתי על משהו. את מנגנת ושרה ממש יפה ביחד, שיהיה לך ברור. אל תתני לשום אנה להוריד לך את הביטחון לשיר ככה" הוא אמר, מעלה חיוך על פניה של מיכל.

***

ליאור נראה כל כך נחמד בעיניה של מיכל, שאחרי החצי שעה האחרונה בה דיברו, התחשק לה להכיר אותו קצת יותר.

"תגיד"-

"תגידי"- אמרו שניהם יחד וצחקו מהעובדה שאמרו את אותו הדבר ביחד.

"לא, קודם את"-

"קודם אתה"- הם התווכחו.

"טוב, בא לך לצאת להסתובב, לדבר? סתם להכיר יותר ככה.." מיכל נדהמה למה ששמעה ממנו.

"אה... בטח, למה לא" היא מייד חייכה. נחסכו לה כמה שניות של מבוכה.

***

"ומה את רצית לומר?" שאל ליאור, שמח שירדה אבן מליבו ועוד מספר רגעים הם ייצאו להסתובב בחוץ וימשיכו לדבר, על הכל. הוא ישאל אותה על חייה, והיה בטוח שיוקסם ממנה אפילו יותר.

"למען האמת, בדיוק את אותו הדבר. אם בא לך לצאת להסתובב ולדבר קצת" היא השיבה.

תשובה השאירה על פניו מבט מופתע, אך בתוכו היה המום פי כמה. גם היא מתעניינת בו? מה הוא אמור לעשות מעכשיו?

מיכל ארזה את הגיטרה בתוך הנרתיק שלה, הניחה אותה בצד החדר ושהניים יצאו מהחדר, להסתובב בחוץ באויר הקריר שמשאיר אחריו יום ממוצע של חודש ספטמבר.

באמתתת שלא היה לי יותר כוח :(

תגובות?

בעוד מיכל לחצה PLAY במערכת, עדי הקריאה בקול את המכתב:

"אל תבכי ילדה, כי כך נשבר לי הלב

אולי יעודד אותך לדעת שאותך אני אוהב

שיר נוסף אני רוצה להקדיש לך מכל הלב

שיר שיש בו הכל, אבל אין בו כאב."

ברקע התנגן ביצוע עצמאי על גיטרה לשיר שניסתה לנגן בכיתה,

here without you. ההקלטה לא נשמעה מוצלחת כל כך, אבל הנגינה הייתה מושלמת.

הוא גם שר, הנגן הזה. היה לו קול עמוק וחלק, לא גבוה מדי אלא אמיתי.

הוא שר וניגן אפילו יותר יפה מהשיר המקורי עצמו, כך היה נדמה גם למיכל וגם לעדי יחד.

כשנגמרה ההקלטה, עדי ומיכל הביטו זו בזו המומות.

"פשש אחותי, שיחקת אותה. הדלקת לך איזה נגן-זמר-רומנטיקן אחד שמקדיש לך כל שבוע שיר אחר, הא?" קרצה עדי והחזירה למיכל את המכתב הקצר.

היא קראה אותו שוב ושוב, נדהמת לניסוח העצוב והאוהב בו נכתב. היא חשבה על השעה הקודמת בה ישבה בכיתת הגיטרה והתרגזה על האופן בו ניגנה.

לפתע נשמע צלצול השיר leave out all the rest החדש של לינקין פארק, צלצול הפלאפון של מיכל בתוך הג'ינס שלה. היא ענתה.

"מיכל? מדבר יואל. דיברתי עכשיו עם תלמיד מאוד מוכשר שלי בנגינה על גיטרה, והוא אמר שאין לו בעיה לעזור לך עם השירים שאת צריכה ושתצרי איתו קשר. מה את אומרת?" הוא אמר.

"אה... שיעורי עזר עם תלמיד שלך? למה לא..." מלמלה מיכל. כל ראשה היה נתון לביצוע המושלם ששמעה בזה הרגע.

"נהדר. הוא לומד בי"א, קוראים לו ליאור וסתם שתדעי- הוא רק התחיל שנה גיטרה חשמלית וכבר נשמע כמו כוכב רוק מיומן. לא תתאכזבי ממנו. אז את רושמת את המספר שלו?" שאל יואל. מיכל מיהרה לקחת עט ורשמה על היד שלה את המספר.

"טוב, תודה אני אדבר איתו עוד כמה דקות" אמרה מיכל וסיימה את השיחה עם יואל. היא הביטה בעדי שהייתה עסוקה בשיעורי הבית שלה תוך כדי שפיכת תלונות על שיעור המתמטיקה הבודד שיש להם בכל שבוע, בטענה שאם במילא הם יהפכו לאמנים מצליחים, בשביל מה בכלל ללמוד מתמטיקה? מספיק חשבון.

מיכל חייגה על המספר שהיה כתוב לה על היד.

***

ליאור שמע שוב את ההקלטה שלו, מוצא בה כל פעם טעות אחרת שגרמה לו לרצות לקבור את עצמו כאשר חשב על תגובתה של מיכל ברגע שתשמע את כל הטעויות, כשלפתע צלצל הפלאפון שלו בשיר leave out all the rest החדש של לינקין פארק. הוא היה בהלם למשמע קולה של מיכל בצד השני של הקו, יואל קיים את הבטחתו.

"הלו? חזרה מיכל בשנית.

"כן, מיכל? מה נשמע?" ליאור השתדל לא לגמגם או להישמע מפוחד.

"הכל סבבה מה איתך? יואל אמר שאין לך בעיה להעביר לי שיעורי עזר כדי להתחזק בגיטרה..." אמרה מיכל ברצף, לא משאירה לליאור זמן לענות בין השאלה לנושא.

"אה, הכל בסדר, לשאלתך"- מיכל צחקה  וליאור הרגיש את ליבו מתכווץ. "כן, איפה ומתי נוח לך להיפגש פעם ראשונה? סתם להכרות" הוא אמר. עם צחוקה הרגיש איך הוא חושש ממנה הרבה פחות.

"אממ, לא ממש איכפת לי, אבל שיהיה בסביבות 8 ככה" היא השיבה.

"אז נהדר, קבענו ב8. איכפת לך שאני אבוא אלייך? החדר שלי פשוט מבולגן בצורה איומה"-

"אה, אין בעיה. לא איכפת לך שחברה שלי תהיה פה, נכון?"- היא שאלה, והוא שמע בקול רחוק- "אל תדאגי מאמי, אני יוצאת להסתובב לאיזה שעתיים למצוא איזה חומר טוב כזה, להתמסטל קצת..."- "תהי בשקט סתומה אחת! שום סמים שום חשיש, את נשארת פה!"- "טוב טוב בובה, סתם בצחוק אל תדאגי אני לא חוזרת לחרא הזה שוב מאמי את יכולה להרגע"-

"הלו?"- מיכל חזרה לדבר קרוב למכשיר. "אני מצטערת, פשוט החברה הסתומה! שלי קצת מרגיזה אותי. אז היום ב8 אצלי?" היא שאלה, והוא יכל לשמוע דרך קולה שהיא מחייכת.

"בטח, אני לא אאחר" הוא אמר.

"טוב, אז ביי בנתיים" היא אמרה.

"להתראות" הוא השיב וניתק. לפתע הלב שלו התחיל לפעום במהירות. מתי זה יעבור לו? כולה הידלקות על יודניקית שבסך הכל חייכה אליו במקום לצחוק עליו.

בדיוק, היא נחמדה. יש לה אופי שונה, אופי שמחפש דברים טובים באנשים ולא סיבות לצחוק עליהם. אמר קול שני בראשו שקטע את דבריו. מאז מחשבה זו הוא לא היה יכול להוציא אותה מהראש, וחיכה בקוצר רוח לשעה 8 שתגיע בעוד 5 שעות.

קצר ולעניין =)

כבר יש לי רעיונות להתפתחות הסיפור.

תגובות?

"מיכל, תישארי בבקשה אחרי השיעור" ביקש יואל.

"אה.. אוקיי" אמרה מיכל בעודה תוהה מה הוא רוצה ממנה. היא הקשיבה לשאר התלמידים בשיעור שניגנו הרבה יותר טוב ממנה וכבר קלטו את החומר. המחשבות הציפו אותה עד שנשמע הצלצול בו כל התלמידים אספו את מחברותיהם, פרט אליה.

"מיכל, יש בעיה עם החומר? אני מבין שאת חדשה בנושא, אבל את לא שואלת שום דבר. עם מה את מסתבכת?" שאל יואל.

"אני לא יודעת, אני פשוט לא  מצליחה לזרום עם הנגינה, משהו עוצר אותי. אני לא מצליחה להפיק צליל שישמע מפיק טוב"-

"תני לי את מחברת השירים שלך בבקשה" דרש יואל. מיכל הגישה לו את המחברת מבלי לענות.

"נגני את זה," הוא אמר והצביע על השיר "here without you" של

"3doors down" שנכתב במספרים במקום באותיות.

מיכל הניחה את הגיטרה על רגלה והחלה לפרוט לאט, מיתר אחר מיתר את ההתחלה. לפתע הפסיקה ופרטה פעם אחת על כל המיתרים, כאילו התייאשה.

"מה עצר אותך? זה היה בסדר גמור" אמר יואל.

"זה לא, זה היה גרוע" קבעה מיכל. "לא שמעת? הקצב היה איטי מדי, לחלק מהצלילים לא הספקתי להגיע בזמן, זה נשמע פשוט זוועה!" היא כמעט בכתה.

"על מה את מדברת? את מעולם עוד לא נגעת בגיטרה בעבר, את לא יכולה לצפות על ההתחלה לנגן את השיר באופן מושלם" הוא אמר.

"אבל אני לא יודעת מה לעשות כדי להשתפר" אמרה מיכל. יואל הביט בה ולאחר מכן בצורה בה החזיקה את צוואר הגיטרה.

"קודם כל, תעגלי יותר את מפרקת כף היד שלך, כדי שהאצבעות ייגעו במיתר הרצוי ולא באף מיתר אחר. כך גם מיתרים אחרים שאת צריכה לנגן לא יישמעו חסומים ותקועים" הוא הזיז את ידה לפי ההסבר.

"עכשיו, כשאת מנגנת השתמשי בכל האצבעות שלך, לא רק באחת"-

"מה זאת אומרת?" שאלה מיכל באמצע ההסבר של יואל.

"למשל, על המיתר הראשון נגני עם האצבע. על המיתר שמתחתיו, נגני עם האמה, ועל זה שמתחתיו עם הקמיצה. אם יש צורך, נגני גם עם הזרת. תני לכל אצבע את המיתר שלה, כך שכל אחת תעשה בתורה ולא תצטרכי למהר בין צליל אחד לאחר. נסי לנגן שוב" הוא אמר.

מיכל ניסתה לפי הצעתו, מקפידה לשמור על כף יד עגולה כדי שהאצבעות לא ייגעו במיתרים לא רצויים.

לפתע היא הצליחה לנגן את השיר בדיוק לפי הקצב, את כל הבית הראשון. כאשר באה לעבור לבית השני, נשמע קול זמזם במעבר.

"זה היה יפה מאוד, אבל יש מה לשפר. אני מצפה בסוף השיעור הבא לשמוע את שני הבתים הללו ואת המעבר ביניהם נקי. אלה שיעורי הבית שלך, ועכשיו, אני מצפה לתלמיד מאוד מצטיין שלי שאמור להגיע כל רגע. לכי, תהני מארוחת הצהריים שלך. יום טוב לך, מיכל" אמר יואל בחיוך ושחרר את מיכל לדרכה.

בצאתה מהכיתה היא הבחינה שוב באותו נער שראתה ביום הראשון וגם במשך כל השבוע, יושב על הרצפה ומביט בתקרה. כשיצאה, הביט בה כאילו פחד ממנה, אבל היא חייכה אליו והמשיכה במסדרון.

***

ליאור כתב מילים אחרות ללחן שחיבר על הגיטרה החשמלית, סגר את המחברת ויצא מהחדר בדרכו אל יואל. הוא הגיע לכיתה והסתכל בשעונו: השעה הייתה חמישה ל1.

הוא כבר הספיק לגלות במהלך השבוע את מערכת השעות של מיכל, וידע שלפני הפגישה שלו עם יואל, מיכל נמצאת שם בשיעור כיתתי. הוא בנתיים התיישב שם וחיכה לצלצול, מפחד לראות אותה, מפחד מתגובתה המזלזלת שידע שלא תאחר להגיע ותשבור לו את הלב, שוב.

הצלצול נשמע. מספר תלמידים מצומצם, לא יותר מחמישה עשר, יצאו מהכיתה- ממהרים לקפיטריה לארוחת הצהריים.

הוא התפלא כשלא ראה ביניהם את מיכל, והתפלא עוד יותר לשמוע שיחה בתוך החדר.

הוא קם מהרצפה, התקרב לדלת והקשיב.

"אני לא יודעת, אני פשוט לא  מצליחה לזרום עם הנגינה, משהו עוצר אותי. אני לא מצליחה להפיק צליל שישמע מפיק טוב"-

"תני לי את מחברת השירים שלך בבקשה" יואל קטע אותה. "נגני את זה" הוא המשיך.

לאחר מספר שניות החלה מיכל לנגן את השיר "here wuthout you" של

"3doors down", אבל לא בצורה ממש טובה. אחרי מספר רגעים הפסיקה והתרגזה.

ליאור שמע אותה מתווכחת עם יואל על איך שזה יצא. הוא טען שזה בסדר גמור יחסית למישהי שמעולם לא נגעה בגיטרה והיא טענה שזה יצא פשוט זוועה.

לאחר שיואל תיקן אותה באחיזה ובסגנון הפריטה, היא החלה לנגן שוב.

ליואר נדהם איך היא קלטה את התיקון כל כך מהר וכעת ניגנה ממש טוב, ואפילו בקצב הנכון. הפעם סיימה את כל הבית הראשון, וכשהייתה אמורה להחליף אצבעות, נשמעה חריקה וזמזום על המיתרים.

"זה היה יפה מאוד, אבל יש מה לשפר. אני מצפה בסוף השיעור הבא לשמוע את שני הבתים הללו, ואת המעבר ביניהם נקי. אלה שיעורי הבית שלך" ליאור הבין שהיא עומדת לצאת ולא כדאי שיתפסו אותו מאזין. הוא חזר לנקודת ההתחלה שלו, נצמד לקיר ובהה בתקרה.

מספר שניות לאחר מכן יצאה מיכל, נרתיק הגיטרה על גבה.

הוא פחד מתגובתה, למרות שהיא רק עברה ליידו וחייכה חיוך מתוק, כאילו אמרה לו במבט אחד שאין לו סיבה לפחד ממנה.

היא כל כך מדהימה הוא חשב. רק עצם העובדה שהיא חייכה אליו ולא השפילה אותו או צחקה עליו, גרמה לו לראות אותה בתור מיוחדת כל כך ושונה מכולם.

הוא קם על רגליו ונכנס לכיתה, רואה את יואל כהרגלו, עם חיוך על פניו, הפעם בשל נסיבות שעת הצהריים גם אוחז בידו כריך גדול ומלא בירקות וממרחים.

בעודו קורא את המילים החדשות שהגיש לו ליאור, הוא צחק מעט.

"תגיד לי, ליאור, מי זאת שם מסתובבת לך בראש?" שאל יואל.

"מה.. למה אתה מתכוון?" שאל ליאור. אני מאוהב? הוא תהה עם עצמו.

"אתה מסתכל על כל אחת ככה בגלל שרתה לא מקובל ואתה חולם להיות מוקף בבנות, או שלמיכל שלנו יש זכויות בלעדיות אצלך?" הוא חייך ונגס שוב בכריך שכבר לא היה כל כך גדול.

ליאור היה חסר מילים. איך יואל ניחש את הנקודה שהוא בעצמו לא הבין?

"תשמע, היא קצת מתקשה עם שיר אחד, "here without you", אם אני זוכר נכון את הכותרת על הדף. אתה מעוניין להעביר לה שיעורי עזר על השיר הזה?" המשיך יואל לאחר שראה את תדהמתו של ליאור שסרב להודות.

"א..אני... בטח, זה יהיה נהדר" הוא אמר, יודע שהתלהבות זו הסגירה את העובדה גם לו וגם ליואל.

"נהדר, אני אצור איתה קשר עוד היום," אמר יואל. "אתה בטח רעב. ואגב, המילים החדשות נהדרות. אתה יכול להתחיל לעבוד על השיר ואני כבר אצור קשר גם עם בן הדוד שלי לשבוע הקרוב. נשמע מתאים?" שאל יואל וידע שבאותו רגע הציף את ליאור באושר.

"הולך בגדול, אני לא יודע איך להודות לך!" שמח ליאור.

"רק תצליח עם הנגינה שלך, ותלמד את מיכל לנגן" קרץ יואל עם החלק השני של המשפט, ואת ידו הפנויה שלא החזיקה בכריך ההולך ונעלם, הרים לשלום.

***

מיכל ועדי ישבו יחד בשולחן זוגי בקפיטריה והעבירו חוויות מהשיעורים שהיו באותו בוקר. הן לא היו באותה כיתה ושיעור פיתוח הקול המשותף שלהן לאותו יום היה ב6 בערב.

"יו! מה זה, מה שמו לך פה?!" צחקה עדי על מעטפה קטנה ועבה שהוצמדה לדלת שלהן עם נייר דבק עבה, ועליה היה כתוב מיכל בגדול.

"זוזי, תראי לי מה זה" דחפה אותה מיכה בצחוק ולקחה ממנה את המעטפה העבה בעוד זו מסתבכת עם פתיחת הדלת.

מיכל פתחה את המעטפה וקראה את המכתב שהיה צמוד לדיסק, בעוד עדי אומרת באויר בפעם החמישית לאותו חצי יום, שצריך לדרוש החלפת מנעול לחדר.

מיכל הייתה בהלם מתוכן המכתב ומיהרה להיכנס אל החדר, פתחה את המערכת של עדי והניחה בתוכה את הדיסק.

זהווווווו נגמר הפרקקקקק

היה ארוך, אני יודעת, אבל שימו לב שזה הכל מחשבות ומשפטים ארוכים, ולא באמת קורה הרבה בפרק הזה.

מקווה שאהבתם =)

תגובות?

יאיי, יש לי קוראים! :)

פרק 4... חלקו נכתב תוך כדי חיסול עוגת תפוחים נהדרת ^^

"אני מזמין אתכם, תלמידי כיתות י' לעלות לבמה ולהראות לכולם מה-אתם-שווים-! " צעק קול הדיג'יי בתוך המסיבה הלוהטת שהתקיימה על חוף ים באיזור תל אביב.

"מיכלי תקשיבי את נראית פיגוז! ואמרת שיש לך כישרון לשיר, אולי תלמדי אותם פה דבר או שניים?!" שאלה עדי, מתלהבת מהמסיבה שארגן ביתה ספר.

"אה.. אולי, לא יודעת" אמרת מיכל. היא בעצם חששה להציג את עצמה ככה, כשהיא לא מכירה את מהלכי המשחק בבית הספר.

"שום לא יודעת, את באה ועכשיו! כולם צריכים לדעת חד משמעית מי זו מיכל רוטברג, הזמרת של הדור הבא" צחקה עדי וגררה את מיכל אל רשימות ההופעות.

"אויש, עוד יודניקית אחת שלא יודעת מהחיים שלה" זרקה מישהי שדחפה את מיכל ברגע שחתמה את שמה ואת כיתתה.

"עזבי אותך אנה, את יודעת הרי שכל בית הספר בכף היד שלך, אל תטרחי עליה" אמר מישהו גבוה יותר, שהדבר הראשון שמיכל קלטה אצלו היה שיער חום ומחומצן עומד על קוצים, ועיניים כחולות בהירות.

"צודק. פו עלייךמסריחה, שלא תעזי לגנוב לי את ההצגה" היא פנתה פתאום אליה, מדברת אליה בשנאה.

"מה לעזא-זל, היא רוצה ממך?" שאלה עדי בבלבול.

"אין לי מושג, אני לא עשיתי לה כלום. בסך הכל חתמתי את השם שלי בתור להופעות" השיבה מיכל והשתיים התרחקו מהמקום.

"you're not alone..." החלה מיכל את השיר על הבמה, בשקט, מנסה לרגש את הפעם הראשונה.

"together we stand.." הקהל החל למחוא כפיים ולשרוק, מה שגרם למיכל לחייך ולקבל ביטחון לשיר.

"Ill be by your side you know

Ill take your hand...

when it gets cold and it feels like the end

there's no place to go you know I won't give in..

no I won't give in

keep holding on

cause you know Ill make it thrue

just stay strong

cause you know Im here for you..

there's nothing you can say, nothing you can do

ther's no other way when it comes to the thrue so...

keep holding on...

cause you know Ill make it thrue..

so far away, I wush you were here

befor its too late this could all disapear

befor the doors closed and it comes to an end

with you by my side I will fight and defend..." לפתע הקהל החל לשרוק ולצרוח בהתלהבות לקול חדש בתוך השיר שלה.

"will fight and defend! yea yea!"

***

בונא תראה את הפרחה הזאת גונבת לי את הקהל מי היא חושבת שהיא?!" צעקה אנה לעבר ניב, שעמד ליידה והיה אמור לשמש קול ליווי לשיר שלה, שהיה בדיוק אותו אחד.

"אני הולכת להראות לה מי המלכה כאן, וזו בטח לא היא" אמרה אנה בכעס והתפרצה לבמה.

מייד עם כניסתה הקהל החל לשרוק ולצעוק משמחה והערצה אליה, והיא המשיכה את השורה בה סיימה מיכל באותו רגע.

"WILL FIGHT AND DEFEND, YEA YEA!"

Keep holding ON, cause you KNOW Ill make it thrue,

JUST stay STRONG cause Im here for you

THERE'S NOTHING YOU CAN SAY! NOTHING YOU CAN DO!

THERE'S NO OTHE WAY WHEN IT COME'S TO THE TRUE SO...

keep.. Holding on... cause you know Ill make it true..."

היא שרה את הפזמון בקול עוצמתי, מלא רגש וניחן בניסיון רב על הבמה וידע על תשוקות הקהל. היא שיחקה בטון השירה שלה בדיוק במקומות המתאימים, הנמיכה וריגשה את המילים שנכנסו לגוף בצמרמורות שהגיעו עד סוף השערות. אין ספק, היא גרמה למיכל להראות קטנה וחלשה, וזייפנית גרועה ביותר.

"ואיזה הופעה מר-שימה ביותר של אנה גייב! נראה שהקהל מעדיף אותה עדיין על פני כל אחת אחרת שתגיע לבית הספר, ולא יהיה לה תחליף כל עוד היא לומדת כאן, איתנו, בבית הספר לאומנויות! עד כאן להיום הצגת היודניקים החדשים שלנו, שיהיה לכם ערב מהנה גבירותיי ורבותיי!" הכריז הדיג'יי ושם את השיר every time we tuch של casscada, בגרסת הרמיקס המשופרת שלו. מייד החלו צעקות ובלגן בתוך רחבת הריקודים, מה שנקרא אצל בני הנוער לרקוד.

"תגידי, חמודה, מה נראה לך בדיוק שאת עושה בהופעה שלי?!" צעקה מיכל על אנה כאשר ירדו מהבמה.

"חמודה, תרגיעי, ותקראי ככה לאחותך הקטנה ולא לי" השיבה אנה בזלזול. "מה בדיוק נראה לך שאת עושה שם על הבמה, עם השיר שאני בחרתי לשיר? חוץ מזה, כדאי שיהיה לך ברור, עד שאני לא עוזבת את בית הספר, אני המלכה פה. מה שאומר שאת לא תבואי ותנסי לכבוש את הקהל, הקהל שלי. ברור?!" היא אמרה לה בקול כועס, נראית מאיימת כאילו תעלים אותה בהנד עפעף אם רק תיקח את מקומה.

"אל תדאגי, אין לי חשק להתעסק איתך תהי רגועה" ביטלה אותה מיכל בשנאה.

"כדאי מאוד שתביני את זה" היא אמרה בשקט והסתובבה למקום אחר.

מיכל התיישבה לייד הבר המקומי ועטפה את פניה בידיה, אוספת את צמותיה לאחור. איך תחילת השנה נפתחה כל כך גרוע, איך היא הושפלה שם על הבמה. אולי היא נשמעה טוב, אבל לייד אנה, שהייתה כל כך מנוסה, היא נשמעה פשוט זוועה. כמה רע זה עוד יכול להיות?

"מיכלייי היית מדהימה שםם!!! גם לפני שהכלבה הזאת באה והקטינה אותך שם עדיין היית גדולה!!" ניסתה עדי לעודד את מיכל והתיישבה בכיסא ליידה.

"כן בטח, את לא צריכה לטרוח לשקר לי כדי לעודד אותי, אני כבר יודעת שנראתי שם זוועה." היא קבעה ודמעות עלו בעיניה.

"היי, תקשיבי לזה" עדי אמרה לפתע. מיכל הסתכלה עליה וניסתה להקשיב למשהו שהיא לא ידעה בדיוק מהו, עד ששמעה באויר את קול הדיג'יי.

***

ליואר קלט אותה מאז שעלתה לבמה לאחר שהציו את השם שלה, מיכל. אז ככה קוראים לך? יודניקית חדשה שבאה ללמוד גיטרה בבית ספר לאומנויות, נחמד.. הוא חשב לעצמו.

הוא ראה איך היא יורדת מהבמה ושם למטה תפסה אותה אנה, שהייתה מוכרת בכל בית הספר עם הקול העצום שלה. זה היה ממש מגעיל מה שהיא עשתה שם.

הוא סיים את ההופעות אפילו שראה ברשימות שיש עוד מספר תלמידים שנרשמו, ושם את השיר המחודש של casscada- every time we touch כדי לחשוב לרגע.

נשבר לו הלב לראות אותה ככה, אחרי הויכוח של השתיים, יושבת לייד הבר המקומי עם ראשה בין ידיה.

הלוואי שיכלתי לחבק אותה בלי שהיא תעיף אותי, אבל כבר התרגלתי שאין מה לעשות עם סתם הידלקות במישהי כמוה. הוא חשב לעצמו. חבל שלא יכל לשנות את המציאות.

לפתע עלה במוחו רעיון: אם הוא לא יכול לעודד אותה בצורה גלויה, אולי יעשה זאת בדרך נסתרת? הרי אף אחד לא יודע שהוא התקליטן...

"חבר'ה, תשמעו את זה: מישהו פה נדלק על הנערה החדשה שלנו ופשוט נשבר לו הלב לראות אותה ככה, כשלא נתנו לה את ההזדמנות המלאה להציג את עצמה! אז מיכל, הוא רוצה להקדיש לך את השיר הבא..." הוא דפדף בין השירים שהיו באלבום שניה לפני שהשיר הנוכחי נגמר.  "אה, והוא גם מוסר לך את תקוותו שאת אוהבת את לינקין פארק" הוא הוסיף, מחייך לעצמו בסיפוק. אף אחד בכלל לא מכיר את הקול שלו, וזה תמיד משמח את הבנות לדעת שיש להן מעריצים.

אני מעריץ אותה? הוא שאל את עצמו. אני בכלל לא מכיר אותה! למרות שהיא ממש חמודה ונראית כל כך עצובה... המחשבות על מיכל התנגדו בראשו בעוד הוא שם ברקע את השיר in the end של linkin park, לקול צעקות כמה בודדים שהתלהבו מהשינוי לטובה במוזיקת הרקע אל הלהקה שהם מעריצים.

"הוא גם מוסר שאם היה לו אומץ, היה מזמין אותך לרקוד..." אמר ליאור בקול שקט כשהנמיך מעט את המוזיקה כדי לחמם את העניין.  או את מיכל הוא חשב לעצמו. הוא מתאהב בה?

***

"את.. את שמעת את זה?!" שאלה עדי בתדהמה לנוכח מבטה הזהה של מיכל.

"כן... מי זה??" שאלה מיכל, ספק אם את עצמה או את עדי.

"אין לי מושג, אבל תראי איזה חמוד! הלך לדיג'יי כדי להקדיש לך שיר בגלל שככה עשו לך על הבמה.. יואו איזה כייף לך!! הלוואי שהיו עושים לי את זה.." היא אמרה בחיוך, מקווה שמיכל תתעודד.

"אל תדאגי, עוד יקדישו לך" קרצה מיכל וחייכה אליה. "בואי לרקוד!" היא קראה ומשכה את עדי אל המקום שנקרא רחבת הריקודים בתוך החוף הרחב. היא החלה לרקוד לפי קצב השיר שבלט שהוא לא שיר למסיבות, אבל מיכל יכלה לרקוד על כל שיר של לינקין פארק. היא גם שרה תוך כדי הריקוד.

לקראת אמצע השיר נוצא מעגל סביבה וכל פעם נכנסו אליו וניסו לרקוד איתה בקצב, וחזרו כמעט מייד למעגל. רק עדי נשארה איתה, אפילו שלא תמיד הצליחה לשמור על הקצב.

כשנגמר השיר מיכל הסתכלה על עדי, שנשארה איתה שם. היא חיבקה אותה, חזק, ולחשה לה באוזן כמה היא שמחה שהכירו.

אולי בכל זאת לא הכל כל כך רע, והיא הייתה סקרנית לגלות מי הקדיש לה את השיר.

הסוף מאכזב?

אחרי שהגיעו עוד כמה בנות, ישבתי וצחקתי איתן. סתם דיברתי, אבל כולי הייתי בהכנה נפשית לרגע שהוא ייכנס, ואני אראה אותו שוב. אחרי חודשיים, אחרי שהוא שבר לי את הלב, אחרי שהתכתבנו ממרחק כמה מאות קילומטרים בהודעות אימייל

וSMS ופעמיים בלייב מסנג'ר.

צלצול בדלת. שום צעקות, הכל כרגיל, והקול שלו שאומר "מזל טוב" עם החיוך שאני כל כך אוהבת.

לרגע לא התרכזתי, לא צחקתי, התנתקתי לעולם אחר לגמרי.

"ספיר, היי" שמעתי אותו פונה אליי. רק היד שלו שהונחה פתאום על כתפי וגרמה לי לקפוץ פתאום, החזירה אותי למציאות. הוא מייד עזב. "סליחה.." הוא מלמל.

"אה, היי" חייכתי, הכל כל כך רשמי. "זה בסדר" הוספתי על התגובה שלו להתעוררות שלי.

"הכל בסדר?" הוא שאל, נראה כאילו הוא רוצה לברוח משם, או להיבלע בתוך האדמה בו במקום.

"כן, מצויין" עניתי, חייכתי, וחזרתי להקשיב לבנות שמייד שחררו משהו מצחיק שיעביר את השיחה.

בטלוויזיה היה הסרט "ילדות רעות" שכולם ישבו לראות בחושך. כמובן, כולם עשו בלגן ותוך כדי הסרט החליפו מקומות מאחד לשני.

הריח היה לי מוכר, זה שהתקרב אליי. ידעתי שזה הוא, והוא התיישב ליידי.

"אני יכול לדבר איתך רגע?" הוא שאל בשקט כדי שאף אחד לא ישים לב.

"אה, מה? זה דחוף עכשיו לסרט?" ניסיתי להעמיד פני שוקעת בסרט ובוקשי מרוכזת איתו, כשבעצם כל כולי חתיכת אבן שרק בוהה קדימה כאילו במסך.

"עדיף עכשיו מאשר אחר כך" הוא לחש וקם מהספה. ראיתי שהוא הולך לעבר חדרה של ירדן, כנראה בשביל יותר פרטיות.

הסתכלתי עוד קצת על הסרט והחלטתי לקום. אחרי הכל, החלטנו להיות הידידים הכי טובים, בדיוק כמו שהיינו. לרשום את התקופה הזאת בתור תקופה נהדרת, ופשוט לעבור אותה עם חיוך. לו, זה קל. כי הוא כבר לא אוהב אותי. לי זה קצת יותר מסובך, כי כמובן, התאהבתי מעל הראש.

פתחתי את דלת החדר של ירדן, הוא ישב על הכיסא המסתובב שלה.

סגרתי את הדלת והתיישבתי על הפוך שאני תמיד אוהבת להתנחל עליו.

"כן, על מה רצית לדבר שהיה דחוף כל כך כדי להקים אותי מהסרט?" שאלתי אותו בצחוק, כאילו על נקיפות מצפון.

"אה, אם את רוצה לראות את הסרט אז לא משנה, לכי תראי.." הוא אמר וקם לכיוון הדלת.

"לא לא לא! חח דפוק, ראיתי את הסרט הזה איזה עשר פעמים. נו מה רצית?" אמרתי בקול צוחק.

"אה.. אני לא יודע בדיוק מאיפה להתחיל" הוא אמר בשקט, מסתכל עליי בעיניים שלו.

העיניים הרגילות מבעד לזכוכית המשקפיים, אלה שאמרו לי רק את האמת, שאף פעם לא שיקרו לי. אלה שמבט אחד מהם היה מספיק כדי לומר אלף פעמים "אני אוהב אותך", ועכשיו כבר לא.

"אז תתחיל מהתחלה" צחקתי. "תשב לפחות" אמרתי והצבעתי על הכיסא.

"אני אשב ליידך" הוא אמר והתיישב על הרדצפה עם גבו אל הארון. אני לא מבינה איך הוא יכל לשבת ככה, אבל גם לא הייתה פינת קיר בגובה ישיבה על הרצפה בחדר של ירדן. בכל מקום הייתה לפחות שידה קטנה, ארונית ספרים, או משהו בולט שכיסה את הקיר למטה.

"אז ככה.. אני לא יודע בדיוק איך להסביר את זה..." הוא התחיל, מבטו הפעם התמקד ברצפה.

"יודע מה, אולי לא תסביר? אתה יודע, מבט אחד אומר מה שמילים לא יוכלו להסביר לעולם" אמרתי בציניות, מסרבת בתוקף לנפץ את הבועה שלי. אני צריכה את האופטימיות הזאת רק כדי לא להתחיל לבכות ולשפוך בפניו מטר של התחננויות על כמה שהיינו זוג מושלם וכמה שזה לא הגיוני שככה הפסיק לאהוב, ומה לא עשיתי בסדר שזה ככה.

"אני לא בטוח שאת תביני את המבט שלי" הוא אמר, מסתכל עליי.

העיניים שלו היו עצובות. הזכירו לי את הפעם שהוא סיפר לי על המצב הזה שלאמא שלו יש מחלת לב. כמה הוא דאג לה כשהיא עברה ניתוח, וכמה כאב לי הלב שהיה צריך כל כך לעודד אותו ולומר לו שרק יהיה בסדר, שאין לו מה לדאוג, אפילו שלא ממש ידעתי על סמך מה אני מבטיחה לו את זה.

"אז אולי תסביר במעשים?" שאלתי, כי כמובן בתוך הבועה שלי, אני מדמיינת שהוא ינשק אותי. כמה שהתגעגעתי לשפתיים שלו, לרכות שלו, לזה שבהתחלה הוא נישק כל כך גרוע ופשוט למד אותי ככה, למד איך לגעת בי ולמד בדיוק איך לנשק אותי בצורה הכי מושלמת שאפשר.

בין כל הדמיונות שלי, הבחנתי בו לפתע קרוב קצת יותר מקודם.

"את תביני?" הוא שאל. עיניו נחו על שפתיי.

הלב שלי פעם כל כך מהר וחזק, עד שיכלתי להישבע ששומעים אותנו בסלון. פחדתי מזה שהדמיון שלי מציאותי פתאום, פחדתי שזה ייהרס, שוב. פחדתי לגעת בו, כי הוא פתאום נראה לי זר. למרות ההצגות שאנחנו הידידים הכי טובים. כי אני יודעת הרי שבסוף זה יסתדר איכשהו, אז חבל לוותר על בסיס נאמנות כל כך חזק רק בגלל שנגמרה אהבה.

פחדתי לענות לו. כל המחשבות האלה רצו בראשי במשך לא יותר משניה או שתיים, בהן הוא היה כל כך קרוב.

מבלי שעניתי בכלל, הרגשתי את עיניי נעצמו מיידית בתגובה לשפתיים שלו שנגעו בי כך.

צמרמורת העידה את כולי, כאילו עברתי משהו חדש. כאילו שכחתי מה זו אהבה.

אחרי כמה שניות של הלם, החזרתי לו נשיקה שהתפתחה למגע עדין ורופף של השפתיים אחת בשניה, בעוד הפה פתוח מעט מאוד. הרגשתי פחד. הרגשתי שאני לא מכירה אותו, שהוא לא זה שאני אוהבת ומתגעגעת אליו.

הוא נראה לי חדש, ובכל זאת ידע בדיוק איך להדליק אותי.

הבזק של פלאש.

"היי!! מה?!" כיסיתי את פניי עם שתי הידיים שלי בעוד הוא עשה את אותו הדבר.

הצצתי מבעד לאצבעות שלי על מקור הפלאש, וראיתי את ירדן עם המצלמה, ומאחוריה שגיא וליאור.

"אוווו... ספיר ומאור מתנשקיםםם איזה תמונה חמודה יצאה!!" התלהבה ירדן. לא כולם ידעו שנפרדנו לפני חודשיים, היא הייתה אחת מהם.

הסתכלתי על מאור במבט מוזר, רציתי לבכות. הרגשתי כל כך מבולבלת כשהייתי צריכה להרגיש הכי מאושרת בעולם, שהוא עוד אוהב אותי.

קמתי מהפוף בלי לומר שום דבר למאור על הנשקה הפתאומית, או לירדן איזה חיוך על התמונה שהיא תפסה. גם לא לשגיא שהסתכל עליי במבט שידעתי, שידרוש ממני הסבר אחר כך.

יצא מהחדר, רצתי לדלת וטרקתי אותה אחריי. הזמנתי מעלית שבנתיים סומנה כ'תפוסה'.

דלת הבית נפתחה, התפללתי בחצי שניה שזה לא יהיה מאור. זה היה שגיא.

"מה, בדיוק, קרה שם?" הוא שאל המום. שגיא היה כל כך קרוב אליי בתקופה שהייתי בקרשים בגלל הפרידה, מתי שחייכתי אל כולם ואמרתי שהכל מושלם שאנחנו בסך הכל וויתרנו ביחד על החברות, שהכל חזר פשוט צעד אחד אחורה, הוא היחיד שידע שאני מרגישה כלום בלעדיו. בלי האהבה שלו. הוא זה שהעמיד אותי על הרגליים, ועכשיו רק הסתכלתי עליו, מתחילה לראות מטושטש מדמעות שנאגרו בעיניי ועדיין לא יצאו.

עם המצמוץ הראשון שהפיל את שתי הדמעות על לחיי, ועוד שובל ארוך של כתם שחור של האיפור, נפלתי עליו בחיבוק שידעתי שיוציא אחריו עוד הרבה מאוד דמעות אחרות. אבל ידעתי ששגיא נמצא שם כדי להקשיב לי מתי שאני רק אהיה מוכנה לספר, ולא מתי שיהיה לו כוח לשמוע.

חיבקתי אותו שם, מעבר לדלת, בוכה בגלל שהתקוות שלי התגשמו.

אני לא יודעת, זה סוף נורא פתוח.

ונורא לא ממוקד.

אבל זאת המציאות שלי.. מצד אחד אני כל כך רוצה אותו בחזרה, מעבר לכל ההצגה של ה"ביחד"..

מצד שני, רק הוא יודע שזה בולשיט כל החיוך הזה, כי רק הוא רואה כמה אני רוצה אותו.

מצד שלישי, מאותו הרגע שהוא אמר לי "אני רוצה להיפרד", והוא שם יד על המותן שלי כדי להרגיע את הבכי שלי, הוא פתאום היה כל כך זר... לא הכרתי אותו, הוא היה קר, קפוא. פחדתי להרגיש אותו.

אני רוצה אותו :'(

יש לזה יתרון שאף אחד לא כנס לבלוג הזה >> אין הרבה סיכויים שיגנבו לי את הסיפורים =]

ישבתי שעות כדי למצוא שם אחר לסיפור. אני אשמח להצעות נוספות אם יש לכם...

נוסחה לאהבה

שיר לאהבה

נסתר בין התווים

בין ידידות לחיוך

צליל מיתר

פרק 3

מיכל נכנסה לחדר לאחר שאכלה את ארוחת הצהריים והלהיבה את המורה לפיתוח קול על השירה שלה, וראתה את השותפה שלה לחדר שוכבת במיטתה ומאזינה למוזיקה באמפי המתוקן.

"היי, את," היא אמרה לפתע בזמן שמיכל חלצה את נעליה והתיישבה על מיטתה. מיכל הרימה את ראשה אליה.

"מה יש?" היא שאלה.

"אני מצטערת על מה שהיה מקודם.. אבל חבורה של בנים מי"ב כנראה, התחילו להציק לי. כשהתחלית לקלל אותם שיעזבו אותי הם פשוט שברו לי את האמפי שקיבלתי מאבא שלי... זה ממש הרתיח אותי" היא אמרה.

"אה.. אין בעיה, אני מבינה את הכעס הזה..." אמרה מיכל, משפילה את ראשה. מבינה? כל דבר שהורסים לי כואב פי אלף. אני עובדת בשביל הכסף הזה, אני קורעת את הנשמה...

"עדי" היא אמרה לפתע.

"מה.. עדי?" יצאה מיכל ממחשבותיה.

"קוראים לי עדי" היא צחקה לפתע. מיכל הבחינה בחיוך מתוק ורגוע.

"אה.. מיכל. דף חדש?" היא שאלה, מחייכת חזרה אליה.

"בטח, דף חדש. מצטערת על הרושם שקיבלת ממני פעם ראשונה" היא אמרה והורידה את האוזניות ממנה.

"אה, אין בעיה, תגידי מה את לומדת כאן?" שאלה מיכל, אולי הן לומדות יחד.

"אממ, פיתוח קול וריקוד היפ הופ" היא השיבה.

"גם אני לומדת פיתוח קול! איזה יופי" חייכה מיכל. אולי בכל זאת היום הראשון לא הכי גרוע.

"תגידי, מה את חושבת ללבוש למסיבת פתיחה הזאת?" שאלה עדי וקמה אל מיכל.

"אני לא יודעת, אין לי ממש הרבה בגדים..." אמרה מיכל ועיקמה את פרצופה למראה המבחר הדל שבארונה.

"וואי את לא רצינית, נכון? אלה כל הבגדים שיש לך?" שאלה עדי, מביטה במספר הג'ינסים והחולצות הספורים בארונה של מיכל.

"כן, יש לי דיי בעיה של כסף... להורים שלי לא חסר אבל אני כל הזמן בריב איתם, ככה שאני לא מקבלת אפילו שקל. הם רשמו אותי לפה בכוח, כדי לנתק אותי מהחיים הקודמים שלי" היא השיבה, מתייאשת מלחפש בגדים ונשכבה על המיטה.

"אוקיי חמודה, אני ואת הולכות ברגע זה לקניות לחפש לך בגדים. אני אקנה גם לי בדרך" אמרה עדי בהחלטיות.

"אבל אין לי כסף.." אמרה מיכל בייאוש.

"בסדר, אני אקנה לך ואעזור לך להשיג את הכסף להחזיר, טוב?" היא שאלה, מושכת את מיכל ממיטתה. "נווו מיכל עד שאני מכירה פה מישהי את לא יכולה לנטוש אותי ככה, אני כל כך לבד במקום הדפוק הזה שזה מטורף פשוט לדבר ככה עלה יום הראשון" התחננה עדי. משהו בדבריה גרם למיכל לצחוק כיוון שהרגישה בדיוק כמוה.

היא קמה ממיטתה, מתלווה אל עדי אל מחוץ לבית הספר לקניון הסמוך, לחפש בגדים.

***

אני אשים כמה שירים מהאלבום החדש של לינקין פארק, ככה למוזיקת רקע. ניקח כמה שירי סלואו וכמה טראנסים. בחיי, הנוער של היום ממש משעמם חשב לעצמו ליאור בעודו עובר על כל אוסף השירים העצום שהיה לו במחשב, בוחר שירים לצרוב על הדיסקים למסיבה. דמותה של הילדה שראה היום ביציאה מהכיתה לא יצאה לו מהראש.

היא בטח תלמידה חדשה פה, בכיתה י'. שום דבר מיוחד סתם חמודה אחת, בערך כמו כל הבנות שלא ישימו עליי בשיט הוא חשב לעצמו, מעיף את דמותה מראשו וחוזר למיין שירים.

***

"תשמעי חמדוה, את נראית פיצוץ!" אמרה עדי למיכל, שלבשה גופיית קולר לבנה ומכנסיים שחורים קצרים, מסוגננים. "יש אולסטאר שחורות?" שאלה עדי, משחקת בשיערה של מיכל.

"כן, גבוהות. זה נראה לך בסדר?" שאלה מיכל.

"כן, מושלם!" היא אמרה וחייכה. היא בעצמה כבר בחרה משהו ללבוש: שמלת מיני בצבע ירוק כהה ונעלי בובה שחורות.

ממה שהשתיים הספיקו להכיר אח את השניה, התברר למיכל שההורים של עדי גרושים, ואבא שלה לא הצליח להוכיח שאימה לא ראויה לגדל אותה. היא אוהבת יותר את אבא שה אבל אמא שלה לא מסכימה לו לראות אותה, ובכל זאת הם נפגשים מאחורי הגב שלה כמעט כל יום. היא החליטה לעבור ליכון פנימייה לאומנויות בשביל לא לראות את אמא שלה כל יום, לפחות.

השתיים המשיכו להסתובב בקניון גם לאחר שקנו בגדים למסיבה. התברר להן שהן מאוד דומות, במיוחד באופי ובטעם שלהן בדברים שונים.

מיכל החלה להרגיש כאילו השלוש שנים הללו לא הולכות להיות כל כך גרועות, לפחות, אם יש לה את עדי.

אין לי כוח לכתוב יותר.

האחיות שלי עושות ה-מ-ו-ן רעש, וזה משגע לי תשכל.

אני אכתוב אולי מאוחר בלילה

"רוטברג מיכל?" הקריאה המורה בכיתה. מיכל הרימה את ידה לנוכחות. "את החלטת ללמוד..."

"פיתוח קול וגיטרה" השלימה מיכל. פרץ צחוק קטן יצא מתלמידי הכיתה.

"משהו מצחיק?" שאלה המורה בקול מאיים והכיתה השתתקה מייד. "יש לך שיחת הכרות עם המורה לגיטרה בשעה 12, ועם המורה לפיתוח קול בשעה 4." סיימה המורה ועברה לתלמיד הבא ברשימה.

מיכל הביטה סביבה שוב, על תלמידי הכיתה. כולם היו חברים, הכירו לפחות שניים שלושה תלמידים מביתה ספר הקודם. רק היא הייתה לבד. היא עלתה לחדרה בתקווה שאולי תפגוש את השותפה שלה, אותה לא ראתה בבוקר כשהגיעה.

על דלת חדרה, כמו עוד רבים אחרים, נתלה דף המכריז על מסיבת פתיחת הלימודים, להכיר את התלמידים הותיקים ולהציג את התלמידים החדשים. יופי, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו. מסיבה. חשבה מיכל. היא השאירה את הדף על הדלת ונכנסה לחדר.

הצד של השותפה שלה בחדר היה מסודר ומאורגן כבר עם חפצים אישיים של תלמידה נוספת, לעומת הצד שלה שהיה קצת מבולגן. היא לא הספיקה לסדר את דבריה בבוקר עם הגעתה.

מיכל אספה את הבגדים שהיו זרוקים על המיטה מבחירת הבוקר והחלה לשים אותם בארון. היא שמה לב שהיא התלבשה בצורה דיי לא מושכת היום, והתחרטה על כך. היא לבשה גופיה שחורה עם הדפס כסוף באמצע ומכנס ג'ינס כהה רחב, עם נעלי ואנס נפוחות שחורות. בשערה הארוך היו קלועות צמות קטנות ומסודרות שלא פרקה כבר במשך חצי שנה, והסתדרה איתן מעולה. באוזנה השמאלית היו חמישה עגילים, שני יהלומים למטה ועוד שלושה חישוקים קטנים למעלה. באוזנה הימנית היו רק שני יהלומים למטה. לא היה לה כסף לאיפור, היו דברים חשובים יותר לקנות.

לפתע נפתחה הדלת בעוצמה, מלווה בקללות שמושלחלות בתוך ויכוח.

"זונות!!!!"-

"לכי לכי תחזרי לשכונת המצוקה שלך כלבה!"-

"לך אתה י'חתיכת אפס זונה מי עשתה אותך!!" והדלת נטרקה. בפתח עמדה נערה שלבשה ג'ינס רחב בדיוק כמו של מיכל, וגופייה חלקה בצבע אפור בהיר. שערה היה בגוונים של שחור ובורדו וחלק כמו מקלות, והיא נראתה במבט ראשוני בסביבות הגובה מטר ושישים. היא הסתובבה אל פנים החדר ומיכל ראתה פנים בהירות ועדינות, עיניים ירוקות בולטות ונזם בפה. על צוואה היו תלויות אוזניות די-ג'יי גדולות ואיכותיות, ובידה החזיקה מכשיר אמפי4 חדש שנראה קצת מפורק.

"מה את עושה פה?!" התפרצה הנערה על מיכל, זועמת על כל דבר בדרכה אל המיטה.

"אני קצת נמצאת בחדר שלי, אם לא איכפת לך" השיבה מיכל בטון מלגלג.

הנערה הביטה בה עוד מספר שניות וחזרה להתעסק במכשיר האמפי שלה. לבסוף התייאשה וזרקה אותו על הקיר לעברה של מיכל, מבלי לשים לב שהיא שם.

"היי, מטורפת!!! מה נסגר איתך?!" צרחה מיכל מכל שהמכשיר כמעט פגע בה.

"המזדיינים האלה שברו לי את האמפי!!! אני אקרע אותם אחד אחד הם עוד ישמעו ממני! זה לא נגמר!!" היא צווחה, לא עונה ישירות על שאלתה של מיכל.

"ואוו ואוו," הרגיעה מיכל והרימה את האמפי שמעוצמת הזריקה, נתקע בקיר חזר חזרה ונחת בדיוק על מיטתה. "הם לא שברו לך פה כלום, בסך הכל החלקים התפרקו" אמרה מיכל, ואחרי מחשבה קצרה החזירה את החלקים למקומם. היא שמה לב שאף חוט לא יצא ממקומו, רק כמה בטריות קטנות ולוחות קטנים שזזו. היא חיברה את האוזניות שלה אל המכשיר המתוקן והעבירה שירים.

"גם את שומעת לינקין פארק?!" התפלאה מיכל, מתחילה לשיר עם המוזיקה. הנערה מייד הסתכלה עליה במבט המום, מביטה בה שרה לצלילי השיר run away של לינקין פארק, שהתנגן באמפי שלה.

"תביאי את זה" אמרה הנערה בקול חד, לאחר שהתעוררה מההלם. היא ניתקה את האוזניות של מיכל מהאמפי, חיברה אליו את שלה ונשכבה במיטתה בל להביט בה שוב.

מיכל הביטה בשעון שעל ידה, השעה הייתה 11:11. היא מייד ביקשה משאלה שהכל יסתדר כמה שיותר מהר, שלא יהיה לה כל כך קשה כאן. עד השעה 12 יש לה זמן, ואין מה לעשות. היא החליטה לקחת את עצמה ולהסתובב בבית הספר, להכיר קצת את המקום בו היא הולכת ללמוד במשך 3 שנים, כפי הנראה לבד.

***

"קדימה ליאור, יש לנו שעה עד שהתלמידה החדשה תגיע אליי לשיחת הכרות, אני רוצה לשמוע מה עשית בחופש" אמר יואל, מגיש את הגיטרה לילד שישב מולו.

ליאור לקח את הגיטרה האקוסטית והחל לנגן מספר שירים, באופן כמעט מושלם. הקצב היה מדוייק, והפריטה נשמעה חלקה וזורמת. יואל נהנה מכל רגע בו שמע את ניגונו של ליאור בשירים החדשים שלמד במהלך חופשת הקיץ.

"נו, מה אתה אומר?" שאל ליאור בקול חושש, מקווה שעדיין נשאר נגן מצטיין.

"אני אומר שזה בזבוז מוחלט שאתה לא לוקח שיעורי פיתוח קול. אם אתה מסכים, אני מוכן לארגן לך מקצוע נוסף בחינם, אחרי שעות הלימודים. מה אתה אומר?" אמר יואל.

ליאור הביט בו נדהם. הוא הזיז מעט את משקפיו כדי להטיב לראות את פניו של יואל, שנשארו רציניות ומחייכות גם עם שתיקתו.

"קדימה ילד, אתה יכול להיות ממש כוכב! אתה מנגן על גיטרה בצורה מדהימה, ואתה יכול להיות בטוח שהשנה אתה עובר לגיטרה חשמלית. צריך לאתגר אותך, אתה צריך לשיר, אתה צריך גם לכתוב חומר משלך. אז מה אתה אומר?" הוא שאל וקרב את פניו אל ליאור.

"אני... אני צריך לחשוב על זה, זה יותר מדי עומס... המורים גם ככה מעמיסים בעבודות וצריך להתאמן על כל הניגון, אתה הרי יודע שזה לא בא ככה בקלות..."-

"שטויות! על מי אתה עובד?! אתה מחונן, הלימודים פה קטנים עלייך. מה שתלמידים אחרים עושים בשלוש שעות אתה עושה בחצי שעה, והרי שנינו יודעים שיש לך כישרון בנגינה. אז למה שלא תחזק צד יותר חלש שלך, כמו שירה? הרי ללמוד דברים שאתה כבר יודע זה בזבוז זמן, לא?" אמר יואל בקול משכנע, מנסה לשנות את דעות של ליאור.

"אני לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. תודה על המחמאות בכל מקרה, אני צריך ללכת למנהלת" אמר ליאור ומיהר לקום משם, באמת לחשוב על הצעתו של יואל. כאשר פתח את הדלת בדיוק הגיעה תלמידה עם לבוש זרוק וצמות בכל השיער. הוא חייך אליה, נפרד לשלום מיואל ויצא מהכיתה בעוד הילדה נכנסת לשם.

ליאור נקש על דלת חדר המנהלת פעמיים וחיכה למענה שלא איחר לבוא. הוא פתח את הדלת וסגר אחריו כשנכנס.

"אני רק רציתי לסגור איתך פרטים אחרונים, ליאור" היא אמרה.

"בקשר למסיבת פתיחת שנה?" הוא שאל.

"כן, אנחנו נשלם לך 500 שקלים על האחריות למוזיקה למשך כל הערב, זה מתאים לך?" היא שאלה, רושמת דברים בתוך פנקס דפי פוליו צהובים, בתוך טבלה ארוכה.

"נשמע מתאים, עם איזה שירים לעבוד?" הוא שאל. המנהלת הביטה בו והורידה מעט את משקפיה הצרות כך שהביטה בו דרך עיניה ולא דרך משקפיה.

"אני לקחתי אותך כי אתה נער, ואתה מבין במה שבני הנוער אוהבים. כללי החינוך ברורים לכולם, אז אתה יכול להגיע גם עם מוזיקה של מועדונים חובבניים. העיקר שהתגובות יהיו טובות" היא אמרה והחזירה את משקפיה.

ליאור חייך אליה ויצא ממשרדה לעבר חדרו, רוצה לנוח קצת. אמנם לא עשו היום כלום, ביום הראשון ללימודים, אבל מחר יצטרך להחזיר תשובה ליואל ולהתחיל לעבוד על רשימת השירים שישים במסיבה.

הוא לא היה תלמיד מקובל, כי לא השתלב בבית הספר עם שאר התלמידים. הוא עלה לי"א, והמורים מצאו אותו כתלמיד מחונן ומוכשר בניגון בכל כלי נגינה שהוא. הוא נרשם לבית הספר הזה רק כי אהב מוזיקה. רק כי התעללו בו בבית הספר הקודם, והוא רצה שקט. הוא ידע שעם תלמידים חדשים הם כבר יהיו בוגרים יותר ולא יציקו לו כל כך, שהם אפילו לא התעניינו בו. ואכן כך. אף אחד בשכבה לא ידע שהוא זה שמתקלט את מסיבות בית הספר הרבות, ואף אחד לא ידע מי זה ליאור שִטֶרן שייצג את בית הספר בתחרות העירונית וזכה במקום ראשון, ומקום שני בהפרש של הצבעה אחת בתחרות הארצית שלאחר מכן. ליאור שמח שלפחות מתעלמים ממנו ולא מציקים לו. עדיף לו להיבלע בתוך הכישרונות שלו מאשר להיבלע בדכאונות סביב ילדים שמשפילים אותו.

***

מיכל הגיעה למסדרון שמעל הכניסה אליו היה שלט 'שיעורי נגינה'. היא נכנסה אליו וחיפשה את כיתתה.

על הדלת החמישית מצד ימין היה שלט ססגוני שכתוב עליו 'גיטרה'. עוד לפני שהספיקה להניח את ידה על ידית הדלת, היא נפתחה מעצמה ובפתח עמד נער עם חולצת טי בצבע תכלת, בסביבות הגובה מטר ושבעים. שערו שחור פרוע ופניו, בניגוד לבני נוער רבים, היו חלקות מפצעוני בגרות. מול עיניו החומות נחו זוג משקפיים עם מסגרת שחורה בולטת, והוא נראה מבוהל. לאחר רגע השתנו תווי פניו לחיוך, הוא נפרד מהמורה לשלום ופנה לעקוף אותה.

מיכל נכנסה לכיתה והביטה סביב: הרצפה הייתה עשויה פלקט עץ, הקירות היו צבועים בלבן ועליהם היו מונחות עשרות, אולי מאות גיטרות מכל הסוגים. קלאסיות, אקוסטיות, חשמליות, בכל מיני צבעים וסוגים.

בצד של הלוח, הרצפה הייתה מוגבהת מעט למעין במה, עליה היו מספר מגברים ורמקול גדול בכל צד. בפינת הבמה היו שלושה מיקורופנים על עמוד, ובצידה השני עמד שולחן מאחוריו ישב אדם בסביבות שנות ה40 שלו, כנראה המורה לגיטרות בבית הספר.

"היכנסי, מיכל, נכון?" הוא שאל בחיוך.

מיכל השיבה לו חיוך, סגרה אחריה את הדלת והתקדמה לעברו.

"נעים להכיר, אני יואל, ואני מלמד את רוב הכיתות בשיעורי הגיטרה. מאיפה את בארץ?" הוא שאל.

"מ.. רמת השרון.." השיבה מיכל תשובה מהססת.

"יפה יפה, מיכל, באיזה אומנויות את אוהבת לעסוק?" הוא שאל, רושם דברים במחברת גדולה שהונחה לפניו.

"אני אוהבת לשיר, ולרקוד היפ הופ."-

"ומה מביא אותך ללמוד כאן שיעורי גיטרה ולא ריקוד?" הוא קטע את דבריה לפני שהסיפקה לסיים אותם.

"לאחרונה רציתי ללמוד לנגן על גיטרה, וקיבלתי מתנה ליום ההולדת האחרון גיטרה קלאסית למתחילים. אני רוב הזמן בריב עם ההורים שלי ככה שאני לא מקבלת מהם כסף וקשה לי לממן שיעורים פרטיים בעצמי, אז החלטתי לקחת את הנגינה בתור חלק מהלימוד בבית הספר" היא אמרה.

"ומה הוביל אותך אלינו, אם כך? אני רואה שאת תלמידה דיי טובה"- ממוצע 80 זה דיי טוב? התפלאה מיכל.

"שרוב הפעמים אין לך בעיות התנהגות," הוא ציין לנוכח שני המקצועות בהם הייתה מסוכסכת עם המורים, עד שהורידו לה את ההתנהגות מרמה א' לרמה ב', הסטוריה וספרות.

"ההורים שלי החליטו להעביר אותי בית ספר. הם החליטו שבמקום להשקיע בלימודים, אני אשקיע באומנות. תוך כדי הם גם הפרידו אותי מכל חיי החברה שהיו לי שם בחטיבה, עם כל אלה שממשיכים לאותו תיכון אחר" אמרה מיכל בעצב, נזכרת בכל חברותיה שכבר נמצאות עכשיו בביתן, מתכוננות ללכת יחד לבריכה כמו שעשו כבר מכיתה ז'.

"אני מבין. ולמדת כבר משהו על הגיטרה?"-

"לא ממש.."-

"אוקיי," הוא אמר וקם מכיסאו לאחר שרשם דברים במחברתו. הוא הוריד גיטרה קלאסית פשוטה מהקיר מעליו, והגיש אותה למיכל.

"בואי תנגני לי משהו. כל דבר, משהו שאת יודעת, אפילו הכי קטן." הוא אמר.

מיכל רעדה מעט. היא לא ידעה לנגן, חוץ מסולו פשוט של השיר 'האם להיות בך מאוהב' של אביב גפן, וגם זה לא היה משהו. היא החלה לפרוט באיטיות על המיתרים, טועה מדי פעם במיתר אותו מתחה לצליל.

כשסיימה הביטה בו.

"כמה זמן את מתאמנת על זה? זה בטח לבד, נכון?" הוא שאל.

"בערך שבוע, לא יוצא לי לנגן הרבה... כן, לבד" היא השיבה בחשש.

"יפה מאוד," הוא השיב בחיוך. "אוקיי מיכל, היה נעים להכיר אותך. אני מקווה שתשתלבי היטב בשיעורים שלי, ותשתדלי בבקשה לא לאחר אליהם" הוא אמר, מחייך לסכום השיחה.

מיכל חייכה חזרה וקמה מהכיסא לעבר הדלת. זהו, זה עבר. עכשיו היא תלך לארוחת צהריים ולאחר מכן להכרות עם המורה לפיתוח קול. מהכרות זו לא חששה, כיוון שידעה שיש לה קול שירה מוצלח.  היא הלכה לעבר הקפיטריה שהייתה לייד הכניסה לבית הספר, בוחנת כל דבר שרק יכלה, ביום הראשון ללימודים.

וואאי איזה הרגשה כייפית זה לכתוב, לכתוב מקורי, מהראש, ולא להעתיק ולחבר פרטים מפוזרים שכתובים על הדף. נהנתי מאוד לכתוב את הפרק, ואתם? נהנתם לקרוא?