הפעם, אי אפשר לתת רק לתמונות לדבר.
כי תמונות זוכרות רגע אחד, של מישהו אחד.
ואנחנו? רוצים לזכור תקופה, של אנשים רבים.
שישה מליון לפחות.
שישה מליון יהודים שנטבחו ברחבי אירופה.
משפחות שלמות שנמחקו מדפי ההיסטוריה
וכל מה שלנו נותר, זה לזכור שהם היו שם,
ולזכור אותם.
לזכור שהם היו בני אדם כמו כל אחד.
ושלקחו מהם את החופש- וסגרו אותם בגטאות.
שלקחו מהם את התקווה- והפרידו אותם ממשפחותיהם.
שלקחו מהם כל טיפת אנושיות- ומספרו אותם כמו עדר בקר.
ואחרי כל זה,
אלו ששרדו, אלו שניצלו מציפורני השאול, וכבר זכו להגיע אל מקום המפלט הזה,
פה, במדינתנו הקטנה-
נשארים אבודים כמעט כמו אז.
המדינה לא מספקת להם תמיכה, לא כספית ולא אנושית.
ניצול שואה לא נרדם, אולי הם עוד יחזרו לקחת אותו.
ניצול שואה יושב בחושך, בקור, כי ניתקו אותו מהחשמל.
ניצול שואה אוכל לבד, כי המשפחה שלו נשארה שם, בין ערימת התמונות המצהיבות.
ניצול שואה, שהקים משפחה, העביר לילדיו את חרדותיו, את סיפוריו, והלך לעולמו,
רוצה שאחנו נזכור.
נזכור את המספר, את הקרונות, את הבושה.
נזכור את הגדר, הרובה, המרד.
נזכור את הרעב, הראש המגולח, המוות.
נזכור את המשרפות, העבודה, הנעליים.
פשוט, נזכור, ולא נשכח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: