our angels are crying, but we're getting wet

למה אנשים מרגישים צורך להחביא את אישיותם בקרנבל המסיכות?

למה אנחנו לא יכולים להיות חשופים ואמיתיים?

מאיפה כל הצביעות הזו? וסוף סוף, יש חג שמעודד אץ האדם להיות מישו אחר, יישות שהוא אינה מאמין בה.

גם אני נופל קורבן מדיי שנה לקרנבל המסיכות, ומשנה את דמותי, את חיצוניותי- ואנשים מחמיאים לי.

אם אתם שואלים אותי, זהו חג אשר נוגד כל מה שהנפש האנושית רוצה, ולמרות שישנם אנשים שרצונם להיות אדם אחר, צריך לדכא רצון זה וללמד אותם להיות שלמים עם עצמם.

בקרנבל המסיכות, כולנו עוטים דמויות ומתכחשים לעצמנו.

בקרנבל המסיכות, כולנו נהיים זרים לעצמנו ולאחרים.

בקרנבל המסיכות, אנו מאבדים את עצמנו לעולם אחר, יום אחד בשנה, שבו כולנו צוללים לתוהו ובבוהו מוחלט.

בקרנבל המסיכות, כולנו, עוטים מסיכה.

אני הולך,

אני הולך, אל הלא נודע אל מקומות שרגל אנושית עוד לא דרכה בהם.

אני הולך, למקום שבו הכל שליו וסוער באותו הזמן למקום שבו אין ניגודים.

אני הולך, אל מקום בו השירים הם כאוויר, והמוזיקה היא דם.

אני הולך, למקום בו ישנם צבעים שלא נראו מעולם- והם יפים.

האם תבואי?

אני עוזב,

אני עוזב, עוזב מקום המוני כל כך שהמקוריות נתפסת כדבר פסול.

אני עוזב, עוזב מקום בו הפילוג הורג אותנו מבפנים ולא מפסיק.

אני עוזב, מקום בו לא נשמע ניגון מהלב כבר יותר מידי זמן.

אני עוזב, מקום בו הכל אפור וכל הצבעים גורשו, ואיתם הרגשות.

והמטרה מקדשת את האמצעים.

את הולכת בגבעות, שאננה, והשמש- השמש כבר שקעה.

מהרהרת בחייך ושואלת מה השתבש? בטח תאשימי אותי.. זה תמיד היה כך

את כומהת אל השמש, אל חומה, אל תחושת ההגנה שהיא נתנה לך, אבל זה היה בעבר. לפני, את יודעת...

אני הולך בעמקים, רחוק ממך, בצד השני, ומעליי השמש- השמש בזריחה.

בתחושת העילוי אני חושב עלייך, והיא נעלמת, הפחד מתפרץ.

אני רועד, מה עשית שגרם לדברים להיות כך? אני מפחד ליפול בחזרה, להרים הקרים כקרח...

שנינו בעולמות שונים, אך בכל זאת החיבור קיים, ואני רוצה שהוא יעלם- לתמיד.