Crisscrosing Lines. |
| 9/2008
End of the world, end of humanity
המחשבה על מחר, היום הגורלי שבו סוף העולם אמור לבוא, מטרידה אותי
בערך כמו שפרפר מטריד פרח. עמוק בפנים יש חלק מאוד קטן ממני שכן מאמין שזה יכול לקרות, שיפתח חור שחור איפשהו וישאב הכל לתוכו. החלק המאמין הזה נקרע בין רגשות. מצד אחד הוא שמח שזה יקרה כי זה יהיה האסון האחרון שהאנושות תביא על המקום המדהים הזה שאנחנו קוראים לו כדור הארץ. הצד השני, היותר אנוכי מצטער על זה שזה יקרה כי בכל זאת לא עברתי אפילו חצי דרך ויש עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להספיק לראות, לחוות ללמוד, לקרוא, לשמוע, להריח, לטעום, לצלם, לכתוב, לחקור ולהרגיש. אבל הרי כולנו חלקים מיקרוסקופים במשהו הרבה יותר ענק. עצום אפילו. כל כך ענק שזה פשוט בלתי נתפש.
אני מרגישה שנורא השתניתי בחודשים האחרונים. התחלתי לראות ולהבין דברים בצורה אחרת.
הייתי רוצה לשנות את העולם, לעשות מהפך ולהפוך את הבית הענק הזה שלנו למקום יותר טוב.
אבל הרי גם אני רק חלק מיקרוסקופי במערכת הזאת שנקראת חיים. לבד לא אוכל לשנות הכל.
מגיעה לאנושות להמחק. הרסנו כל כך הרבה דברים, הכחדנו כל כך הרבה מינים, רצחנו אחד את השני יותר מידי, השמדנו כל כך הרבה ערים וכפרים ויערות ושדות וימים, הרים, קרחונים, מבנים, מדברים, אגמים, נהרות. רק לי זה נירא פסול ולא נורמלי שלאף אחד לא אכפת? שלאנשים יותר אכפת שיהיה להם כמה שיותר כסף בכיס מאשר איזה עולם הם משאירים לילדים שלהם?
נמאס לי מהאפתיה, מהאטימות, מהחוסר אכפתיות, מהצביעות, מהשליליות, מהקרירות ובעיקר מזה שכל אחד מרוכז אך ורק בעצמו.
התקווה היחידה שלי היא שאנחנו דור העתיד נבין את הטעויות של ההורים שלנו ונספיק לתקן אותם לפני שזה יהיה מאוחר מידי. יש כאלה שיגידו שאני חולמת יותר מידי, חיה בסרט או בועה משלי, שאני תמימה משהו כי אני מצפה יותר מידי מאנשים
אבל מה לעשות זה הדבר היחיד שמחזיק אותי שפויה כרגע
אז אם זה מה שנחוץ תנו לי להמשיך לחלום את הסיוטים שהם ההיום ואת הפנטזיות שלי על המחר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
