זו כבר הפעם השנייה, שאני הורסת. מחרבת. משמידה. כל שמץ של חיבה קטנה שאי פעם היה או יהיה לך כלפיי,אחרי שרצית. שאני רציתי. ששנינו רצינו. מבחינתי הייתי יכולה להיות איתך עד שאני אמות. אם רק לא הייתי מפגרת.
אבל רגע, זה סוף המשחק.
תחילת המשחק
29.12.09~
פגישה מקרית ורנדומלית בעזריאלי, הכרנו דרך הפייסבוק, דיברנו, זרם, קבענו להיפגש, מבחינתך להכיר מישהי כאחלה ידידה וזה. מבחינתי, לא יודעת מה עבר לי בראש.
ראיתי אותך מרחוק, ומשהו בך ממש תפס אותי. חיבקת אותי דרך הגוף העצום שלך (בכל זאת אתה מטר תשעים ואני.. מטר שישים בלחץ) ועלינו לגג של עזריאלי לשבת קצת ולדבר קצת יותר,
אני לא רוצה להיכנס לתוך הזיכרונות של השיחה הראשונה שלנו, ולכן אני פשוט אדלג עליה.
אבל, בשנייה שעזבתי אותך , שם, בעזריאלי, ואני נסעתי לעבר הבית שלי , התפללתי שיום אחד אני לא אצטרך לעזוב אותך בחיים.
5.1.10~
התווכחתי איתך על משהו, ריב ממש נוראי עם מילים לא נחמדות ובאופן כללי, די מרושע.
ולא דיברנו, בערך חודש, כאב לי. כ"כ כאב לי. אז שלחתי הודעה ושאלתי אם אפשר שנתחיל מההתחלה, ושלא תשנא אותי.
הסכמת . אני? הייתי מאושרת. קפצתי כ"כ גבוה שדפקתי את הראש במדף הספרים שלי.
הניצחון הקטן הראשון בקשר שלנו.~
17.5.10~
הריב השני, בערך. היינו אמורים להתחיל לצאת. ובמקום זה, רבנו. כמו שני אידיוטים.
בגלל שלא הלך לנו, מה שהיה שם.. וכשדיברנו על זה אני נפגעתי מהמילים שלך,
אז ברחתי לב"מ. אבל מה? אתה חסר לי. וכואב לי הלב כל פעם שאני רואה אותך מחובר ואתה לא מדבר איתי,
אז שלחתי הודעה, שוב, למה אנחנו לא מדברים?, ענית לי , ביקשתי שתכתוב לי, שתתקשר, אמרת בכיף ועשית לב קטן.
ניצחון קטן שני :)
אני מתגעגעת. \:
לילט ~
סול~
התקף נוסטלגיות ...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
