לא אמיתי. אבל רעיון מגניב.
שעתיים חיכיתי, ניסיתי להיות אחרונה, ואז עליתי
על הבמה ואמרתי משפט אחד "היי. אני סול. ואני לא מכאן".
אבל רגע, לפני כל זה אני אצטרך להסביר מאיפה
הדברים התחילו,
היום היה עוד יום רגיל, לפחות חשבתי שהוא היה,
כלומר, הרגשתי ככה, טוב. לא משנה.
התחלתי בהרכבים, ניגנתי עם ההרכב המדהים שלנו,
ואחרי חצי שנה כמעט, סוף סוף יש לי מקום אמיתי שם,
אני מרגישה את זה, תודות לג"פ. אחרי שנים
שלא התייחסתי אליך, סוף סוף התחלנו לדבר כלומר,
סתם שיחת היי בי שכזו אבל דיברנו, וזה הרגיש לי נחמד נורא.
במהלך השעתיים שבהם ניגנו, (לבד כמובן, י"ק
כבר נסע מזמן) החלפנו כ"כ הרבה מקלות תופים, בהתחלה ניגנת עם עט ועיפרון,
אחרי שהעט נשבר עם מקלות שבורים אחרי שאלה לא היו נוחים לך מספיק עם מקלות מבחוץ,
כבר אמרתי שאתה סטלן ממש? אה כן, והתיפוף שלך
יוצא מן הכלל, למרות שאתה סולן בכלל.
רוצה את האמת? אני שמחה שאתה במגמה, אולי הפכת
לנקודת האור היחידה שלי שם, במיוחד אחרי המבחן הספק מוצלח ספק הזוי ביום שלישי,
שהתחלנו לשיר את גניבה משום מקום ואז הבנו איך בונים אקורדים,
או כששמת את השיר שחשבתי עליו. זה היה די מקסים.
אפילו השיר קור (סגנון די מאעפן במוזיקה לטעמי) ששמת היה מוצלח.
אתה בן אדם מוצלח אתה יודע?.
אחרי השעתיים האלה שהיו מדהימות בצורה לא יאמנת
הגעתי לכיתה למה שהיה אמור להיות שיעור חינוך,
ובמקום זה עמדה איזה מורה זקנה ומטורללת עם במה
קטנה מפלסטיק, כן כמו שאתם שומעים, במה קטנה מפלסטיק, ואמרה לנו "היום יהיה
לכם שיעור מיוחד, שיעור וידוי" מה שאומר שכל אחד מאיתנו היה צריך לעלות על
הבמה בשלב מסויים ולהגיד משהו על עצמו שהאחרים לא יודעים. זה לא אמור להיות משהו
כמו "אני לא אוהב את ענבל." או "מרקרים צהובים זה קול" אלא
וידוי אמיתי, ואלה שלקחו בו חלק נתנו וידויים מצויינים, לפחות, כאלה שאני נהניתי
לשמוע. "אני X ואני . לא אוהב את
עצמי" ואז לכולנו מותר לשאול שאלות, מה שלא יהיה אסור להעיר הערות שום הערה
חייבים לשתוק, עד היום אני לא מצליחה להבין איך עמדנו בזה.
כל וידוי גרר אחריו דיונים עצומים כ"כ עצומים
שהחלטנו פה אחד לוותר על המשך היום (שלוש שעות חופשיות אבל מי סופר) לטובת המשך
הוידויים.לאט לאט באו וידויים חזקים יותר "אני לא מדבר עם אבא שלי כבר
שנים"
ובסופו של דבר, הגיעו דבריך, שהרגיעו אותי ונתנו
לי תקווה "אני מרגיש גנוב"
שאלנו אותך למה הכוונה בגנוב? כאילו, מגניב?
הוזה? "חי בסרט?"
לא. ענית, בפשטות כזו שהיפנטה אותי. אני מרגיש,
שגנבו אותי,
הסתכלתי
עליך, מנסה להבין על מה אתה מדבר, ופשוט לא הצלחתי.
מז"א?
אני מרגיש שאני שייך למישהו למשהו גדול יותר,
כלומר, לא גדול יותר, אבל שייך למשהו, שאני פשוט לא מוצא, שגנבו אותי מהמקום שאליו
אני שייך, לקחו אותו, הוציאו ממני אותו, כמו דיבוק שמוציאים ממישהו,
אני מרגיש בודד , לא הרבה, אבל מעט בודד, במיוחד
כשאני עומד כאן מולכם , ולא מצליח להגיד מילה אחת שתהיה אמיתית לגמרי, בלי צנזורה,
בלי מחיקה. אני רוצה להיות שם. מאוד.
הסתכלתי עליך וניסיתי להבין, והצלחתי . הפעם
הצלחתי, ירדת מהבמה, ואני , אחרי שעתיים, הגיע תורי.
עליתי על הבמה, פתחתי שתי ידיים לצדדים ואמרתי
בקול חזק "שלום. אני סול. ואני לא מכאן"
ובאתי לרדת, אבל המורה עצרה אותי, לאן את חושבת
שאת הולכת? תני הסברים, יש כאן שאלות רבות סול.
"מה זאת אומרת לא מכאן?"
"את חייזר?" שאל אחד אחר,
"איך את יכולה להיות לא מכאן? את כאן עכשיו
לא?"
ועניתי בפשטות, כן. אני גרה כאן, זה לא אומר
שאני שייכת לפה , אני לא אתם, אני לא יכולה להיות, תסתכלו עליי, על הלבוש שלי, על
הצבע בשיער שלי, על האיפור שלי, על הכל ביחד.
אני נראית כמו מישהי אחרת פה? לא. אני אראה כמו
מישהי פה? לא
יודעים למה? כי אני לא מכאן. אני לא שייכת לפה,
הדברים שאני מאמינה בהם הם דברים שאתם לא .
וזה לא כי אני טובה יותר או גרועה יותר, זה לא
כי אני מוזרה, זה לא כי אני משונה, זה כי אני לא מכאן!.
(לשם הפרוטוקול, אני גרה במישור החוף צפונית מתל
אביב דרומית לחדרה, פעם גרתי גם בתל אביב..)
א-נ-י תל אביבית. אני מתל אביב, אני מהעיר
הגדולה, לא מהישוב הקטן, אני רואה את החיים התל אביבים ויודעת שזה מה שאני רוצה
לחיות, בבית ספר, בבית, בזמן הפנוי בנשימה בהכל. אני רואה את עצמי בתל אביב, אני
יודעת, לכולם יש חלום לגור בעיר גדולה כשנגדל , אבל זה לא העניין, העניין הוא שאני
רוצה את החיים התל אביבים, החופש התל אביבי, המסיבות, הצבעים בשיער הבגדים המוזרים
הקרועים השחורים ההזויים, אני רוצה ואוהבת את האוטבוסים בשעות הקטנות של הלילה התל
אביבי, אני אוהבת את האוטובוסים בשש בבוקר,
אני אוהבת לחיות את ההבדלים בין תל אביב בבוקר
לתל אביב בערב, אני אוהבת את המבטים שאנשים נותנים בי כשאני עוברת ברחוב וכשאני
נוסעת ברכבות וכשאני סתם עוברת בדיזנגוף סנטר,
אני אוהבת לשבת בכלי זמר ולבנות אקורדים סתם
ככה, ושפתאום ייתיישב לידי מישהו שאני לא מכירה ויתחיל ללמד אותי איך בונים אקורד
עם תו שביעי. אני אוהבת את הבוקר בדירה בקומה 8 ואת הרחוב שחברים שלי גרים בו, אני
אוהבת את קו 21 שנמצא מול הבית שלי, אני אוהבת את האפשרות לחזור מתי שבא לי הביתה כי
במילא אבא ישן מוקדם אז הוא לא שם לב.
אני אוהבת להחזיק את העולם קצר ואני יכולה לעשות
את זה כשאני בתל אביב.
אני אוהבת לנסוע לשם משם בתוך אני אוהבת כל רחוב
כל סמטה כל גן שעשועים אני אוהבת הכל בעיר הזאת.
וההבדל ביני, לבינכם, ההבדל הגדול ביותר הוא
שאני לא מכאן, אני מתל אביב. מהעיר הגדולה והיפה הזוהרת והמוארת.
"הבועה"... "עיר ללא הפסקה" אני משם. אני למדתי בחינוך תל
אביבי של קבלה והבנה של השונה לקבל את המוזריות ולאהוב אותה.
אתם עוד לא. כי כאן הכל שמרני יותר. פנאטי.
"אני פשוט לא מכאן" אמרתי. וירדתי
מהבמה התיישבתי, וכל הכיתה שלי פתאום, מאז אותו רגע, מתייחסת אליי אחרת, מכבדת
אותי מעריכה אותי אוהבת אותי אני סוף סוף שייכת לאנשהו באופן הכי אמיתי שאפשר.
לילט~
ס"ב.
זה מגניב יותר מסול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
