מכה אפורה.

אני פותחת עיניים במקום קצת מוכר, לא הבית שלי, אבל דומה,

אני פותחת עיניים במיטה זרה לחלוטין, עם מישהו שאני מכירה יותר מידי טוב,

והוא מחבק אותי , אני פוחדת.

אני מעלה בראש שלי את הלילה שעבר ומנסה להיזכר איך הגעתי למצב הזה, אבל אני לא זוכרת,

פשוט לא זוכרת.

אני מנסה לחשוב עליך ואיך אתה הגעת לכאן, ואין לי מושג. אני חסרת אונים.

החיבוק שלך גורם לי לרצות להקיא, אנחנו קרובים מידי, אולי יותר מידי, הכי קרובים שאי פעם נהיה,

ואני פשוט לא רוצה את זה. עם כל האהבה שהייתה לי אליך עם כל הכבוד, אני פשוט נגעלת מהמצב הזה,

כי חשבתי שנעלמת, ושהכל ימשיך להיות רגיל, אבל השיער הבלונדיני שלך עוטף אותי והעיניים הכחולות שלך נפתחות ומסתכלות לתוך עיניי.

אחרי המבט שלך, אני פשוט מתמלאת בתחושת רחמים עצמיים , ובוכה על זה שעשיתי את אותה הטעות , שוב ושוב ושוב. ואיך זה קורה, ולמה דווקא לי?

אז אני קמה שוטפת פנים וממלמלת מילים שאפילו אני לא מצליחה להבין, אבל הוא כן. והוא מתלבש ויוצא מהחדר מחכה בסלון.

התחלתי לבכות, וכל האיפור שלי נמרח לכל עבר. ואז המראה נשברה ואני רק בכיתי עוד יותר, כל הרסיסים נתקעו בידיים שלי ובפנים, ראיתי את כולי מרוחה בדם מפוחדת,

הוא שמע את המראה נשברת ורץ לבדוק מה קרה, אבל זה כבר היה מאוחר מידי, לקחתי חתיכה גדולה מהמראה ושיספתי את הגרון שלי בתנועה מהירה וחדה.

מזל שהתעוררתי בסופו של דבר. אחרת זה לא היה נגמר כ"כ טוב.