מכה אפורה.

בכל זאת, הכל נראה כאן אותו דבר, מצד שני , הכל מלא בערפל סמיך שלא באמת אפשר לראות דרכו,

אז האם אני בכלל רואה משהו? או שהכל אשליה שהמוח מקרין לי כדי שלא אפחד מהחושך?,

אני מנסה לנפץ את המראות, אבל היד שלי נכנסת פנימה כאילו הן עשויות ממים.

אני נעמדת במרכז, ומביטה לכל הכיוונים, מנסה למצוא להם חוקיות, להבין איך הכל עובד, לאיזה כיוון אני צריכה ללכת כדי לצאת מכאן, אבל שום דבר לא נראה הגיוני, המראות מבולגנות מידי, הכיוונים לא קשורים ואין בהם שום רצף.

המראות מתחלפות, תמונות מתחילות לרוץ על כל אחת מהן, 

תמונות מהתקופה בה ההורים היו מאושרים ביחד, תמונות מהבית ספר היסודי, תמונות בהן אתה מחזיק לי את היד. תמונות בהן היא עוד חיה, חיפשתי רצף הגיוני בין התמונות, כזה שיסביר לי למה הן עולות, ולמה דווקא בסדר הזה.

אבל לא היה , ואני המשכתי לבהות בתמונות שהתחלפו אל מול עיניי, כאב לי והראש שלי התחיל להסתובב אבל זה עוד לא היה הזמן לוותר.

התמונות השתנו, כל החדר התבלגן מחדש, במקום תמונות ומראות היה פרקט עץ על הקירות, והערפל התנדף, עכשיו היו צלילים, בכל צעד שלי היה צליל אחר, שיר אחר, מילה אחרת, אפילו . קול אחר, זיהיתי את כולם. 

זיהיתי את הקול שלה, שהיה נעים ורך כמו שזכרתי אותו, ואת הקול שלך, שהיה מחוספס וקשה, קול שרציתי לשכוח, 

זיהיתי את הקול שלהם צוחקים, שרים שירים שמחים, ואז הגיע הקול שלי, לוחש , והכל התערבב מחדש.

עכשיו היו תלויות תמונות של עיניים על הקירות, לא זיהיתי אף אחת מהן, חוץ מאת שלי, עם הפס הזהוב והנקודות החומות, הירוק הזה, הבהיר שמזכיר לי כמה טוב יש בשדות האלה שבחוץ, שבקרוב אני אגיע אליהם.

אני מתבוננת בהן, בעיניים שלי, והן נסגרות פתאום, הרצפה נפתחת מתחתיי ואני נופלת לתוך חדר חדש, מרוהט יותר, עם כורסאות אדומות, ורצפה משובצת אדום לבן.

אני מתבוננת סביב , מנסה ללמוד את הסביבה החדשה שמקיפה אותי, והיא עומדת שם, באמצע החדר, מביטה בי בחזרה.

"הצלחת"

היא זורקת לעברי, והמילה חותכת אותי כמו להב של חרב. "עברת את המבחנים שלי, אבל נראה אם תצליחי לעבור גם עכשיו, אף אחד אחר לא הצליח עד היום, האם תהיי היחידה?" היא צוחקת.

היא רצה לעברי ומנסה להפיל אותי לאדמה, כשהיא מתקרבת אני מזהה אותה, היא אני. 

היא תופסת אותי חזק ושואלת "אז מה, מתי את הולכת לאבד שליטה?"