מכה אפורה.

אחת הכותרות בספר החדש והנפלא שלי, הו כמה שאני אוהבת את הספר החדש והנפלא שלי, באמת.

לפעמים אני תוהה אם אני כמו כבשה שהולכת אל השוחט שלה בלא יודעין, או שמה אני עושה את זה בכוונה,

אבל הכל ברור לי עכשיו, ידוע מראש ומובן, אני הולכת לטעות בקרוב, ואני מקווה שהטעות הזאת תהיה לי כאות, סימן,

תזכיר לי שאסור לי ללכת לשם שוב, הו אלוהים, איך טעיתי ככה? איך? למה? למה דווקא אני?

אני רוצה לחבק אותך עכשיו, ולהיות שם, למרות שברור לי שזה לא הולך לקרות.

הו כמה שאני מתגעגעת. אייקון לא הספיק לי.

ואתה חתיכת אפס. ההפסד כולו שלך. לי יש מספיק מעצמי :)