אני זוכרת, איך רק לפני שבוע חגגנו לך יומולדת, שם בביה"ח.
דיברנו על זה שכשתצא משם נחגוג לך יומולדת אמיתי, עם כולם יחד,
אני זוכרת, איך דיברנו על זה שכשתצא, שתחזור הביתה, על המשחקי כדורגל או כדורסל שנצפה בהם יחד,
דיברנו על זה שתהיה בבית.
אני זוכרת איך כל שנה ביומולדת שלך הייתי שומעת את אותם סיפורים, על זה שהיית שולח מכתבים לבית ספר של אמא שלי
במהלך מלחמת ששת הימים שהיה כתוב בהם שהכל יהיה בסדר ושאתה תכף חוזר הביתה,
על זה שהיית מבקר את סבתא שלי בבית ספר לאחיות שלה, למרות שזה היה אסור.
אני זוכרת אותך לפני המחלה. בריא, עומד על שתי רגליים , חזק. חכם אדיב מחייך, תמיד היית שם בשבילי,
תמיד אמרת לי מילה טובה , אני זוכרת אותנו אוכלים ארוחת צהריים יחד, לא מזמן ופתאום קלטתי שאתה כל כך רזה וחיוור,
ולא האמנתי, לא האמנתי מה קרה לסבא שלי, שהיה חייל אמיץ וחזק, לראות אותך ככה כאב לי, זה לא אמור לקרות. לא לך.
סבא שלי היה בן אדם מצחיק, מקסים, מיוחד.
הוא היה מכוון תזמורות לפני שהיו מכשירים חשמליים שעשו את זה, משמיעה, וזה כל כך מדהים.
אני זוכרת שאמא סיפרה לי שהיא הראשונה במושב שהיה לה טלפון בבית בגלל שסבא היה שופט כדורסל ושזה הלהיב את כולם.
אני לא מתפלאת, בכל זאת, עד היום טלפונים ופלאפונים חדשים מלהיבים אותנו, אז עוד כשזה רק התחיל?
אני זוכרת שהיא סיפרה לי שבגלל שסבתא הייתה אחות כולם היו עושים אצלהם בבית את החיסונים והיה תור ארוך תמיד.
אני זוכרת שההורים שלי לא היו הרבה בסביבה, לפחות, אני יודעת שאבא שלי לא, ושאמא הייתה שם אבל בשלב מסויים גם היא הייתה פחות,
והייתי הרבה אצל סבא וסבתא שלי, הייתי רואה תכניות טלוויזיה עם סבא שלי, והוא היה שואל ומתעניין וצוחק איתי.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה וראיתי שההורים שלי לא מסתדרים ורבים בינהם ואז מתגרשים, התחלתי לפקפק בזה שלי לא ייקרה אותו דבר,
הרי, למה שאני אמצא מישהו שטוב לי איתו באמת אם ההורים שלי, שהתחתנו לא מצליחים להסתדר (מחשבה של ילדה בת חמש. לא הבנתי אז ממש מה זה חתונה, רק מה זה באגדות וכו).
אבל תמיד כשהייתי אצל סבא וסבתא, ואני רואה איך סבתא שלי דואגת לו כל הזמן, שייקח את הכדורים שלו בזמן שיאכל מה שמותר לו לפי הגבולות עם הסוכרת, תמיד דואגת שהוא בסדר ובאמת, ראיתי את כמות האהבה והדאגה שהייתה בינהם הצלחתי להאמין שזה אפשרי, שזה יכול לקרות.
הם הסיבה העיקרית שהאמנתי שעוד יש טוב כזה או אחר בעולם הזה, כי היה לי קשה לחשוב ככה כשראיתי את העולם באמת כמה שנים אח"כ.
קשה לי להגיד את המילים האלה, קשה לי לדבר על זה בלי לפרוץ בבכי, קשה לי לחייך, קשה לי לשמוח.
כי לכתוב ולדבר על זה, זה לקבל את זה שזה קרה וזה קשה. אני רגילה לבוא אליהם ולאכול איתם ארוחת צהריים ולדבר איתם,
וכל זה פשוט לא יהיה. הרגשתי קרובה אליו, הרגשתי קשורה אליו. אולי אחד מהאנשים היחידים בעולם.
סבא שלי, שהיה צנחן במלחמת ששת הימים. סבא שלי, שהיה גיבור. לא רק מלחמה, גם גיבור אישי, גיבור כאדם.
סבא שלי, שאני זוכרת כל כך טוב וכל כך אוהבת. סבא שלי, שהיה מורה הדרך שלי ולימד אותי איך לחיות.
אני אתגעגע אליך . כל כך הרבה שאי אפשר לתאר את זה בכלל.
אני לא מרגישה שהלב שלי נתלש מהמקום, אני מרגישה גרוע יותר, כאילו מעולם לא היה לי לב.
הלב שלי איתך. אני תמיד אזכור אותך תמיד תמיד תמיד. אני אוהבת אותך סבא.
סבא שלי מת אתמול בלילה. מאי ספיקת לב.
יהי זכרו ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
