מכה אפורה.

אני לא יודעת למה אני כותבת פה, אולי מתוך הרגל, אולי כי כשאין מוזה זה הכי קרוב לתוצר שאני יכולה להוציא מעצמי.

ואולי כי קשה לי מידי להתנתק, כמו מכל דבר אחר בחיים שלי. קשה לי מידי להביט בעובדות כמו שהן.

מהדברים שכתבתי לא מזמן ,ורק עכשיו התחלתי להבין כמה הם מעידים עליי,

"מנחים אותי". מאז שכתבתי את זה באמת התחלתי להתנהג ככה, וזה לא במקרה.

"לפעמים הייתי רוצה להיות נאיבי, אבל לא נאיבי שיודע שהוא נאיבי, אלא סתם נאיבי, מאושר וספונטני. הייתי רוצה לעצום עיניים ולא לראות. לא לראות את המחיר שגובה ההתנהגות שלי. הייתי רוצה להסתכל לך בעיניים בלי לראות את כל האומללות שנמצאת בפנים. האומללות שאני גורם לך. אבל אני לא יכול וכנראה גם לא אוכל, אף פעם. כמה שנים אנחנו יחד, שתיים? אולי 20. אני לא מבדיל כבר. הרי זו תמיד אותה שגרה, אלו תמיד אותם חיים, פה ושם סרט פה ושם הצגה. זה אותו הכלום האין סופי שאני ואת שקועים בתוכו ולא יודעים איך לצאת. הכלום הזה ששאב את הרגש מאיתנו והפך אותנו למכונות. אותו כלום אינסופי שאת מפרשת למרדף אחרי האושר, המרדף הזה ששאב את האנושיות שלנו. אני איבדתי את התקווה ואת האושר כשעזבת. ואת? אני לא יודע מה את."

לילט.

סול.

לפעמים אני רוצה להיות נאיבית. לא טיפשה. נאיבית. אפילו הוא מסכים איתי שאני כזאת.

אשכרה שנה שלישית עם אותו בלוג. אני צריכה חברים.