קוראים פה יותר מידי אנשים שמכירים אותי. וזה אולי גורם לי להרגיש שאני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל משפט שאני רושמת פה.
מצד שני, קוראים פה אנשים שאני לא מכירה בכלל [?] ואני צריכה לחשוב מה ממני אני רוצה שיכירו.
אבל בדוגרי, כל מי שקורא פה לא מכיר אותי בכלל, לא רשמתי פה את השם האמיתי שלי, או מי החברים שלי,
או גיל, או מיקום או כל דבר בסגנון הזה.
אני בספק אם רשמתי משהו מובן בשנים האחרונות, משהו שהוא בדיוק מה עשיתי עם שמות אמתיים ומיקומים,
ואני עדיין לא חושבת שהגיע הזמן שאני אשנה את זה. אולי זה מי שאני.
אולי.
רצית ש2012 תהיה שנה אחרת בשבילי, לפחות, לפני שנעלמת ממנה גם אתה. רצית שאני אשאל שאלות חדשות, אגיע למסקנות חדשות בנוגע לעצמי.
אז כל מה שיצא לי לחשוב עליו הוא מי אני, נכון, זה לא חדש ולא מפתיע, אבל כבר שבועיים שאני מנסה להבין למה לעזאזל אני לא נמשכת לשום דבר, לא לגברים ולא לנשים, אני יכולה להתאהב במישהו, אבל אני לא רוצה להפשיט אותו, רק לנשק אותו וזהו. וזה מספיק לי.
למה?. הבחור טען שאני א. מינית. וזה רק נשמע לי הגיוני יותר ככל שאני חושבת על זה.
רצית שהשנה אני אלמד סוף סוף מה זה אושר, אבל כרגיל אכזבתי אותך וזה עדיין לא הגיע.
רצית שהשנה אני אלמד מהי מחוייבות והשקעה , את זה התחלתי ללמוד, אבל כל פעם הפסקתי באמצע.
רצית שהשנה אני אני אהיה בן אדם חדש. צר לי לאכזב, אני כבר לא אתחיל את עצמי מהתחלה. אני אשתנה, לא לחלוטין.
ניסיתי להיות בן אדם טוב יותר, בוגר יותר, חכם יותר, אבל נכשלתי.
וניסיתי להיות יותר בשבילך שם. וגם בזה לא הצלחתי.
אז השנה הזאת מוקדשת לך, כי חינכת אותי וגידלת אותי להיות הבן אדם שאני היום.
היית בחייך כמו במותך, שקט מחייך ואוהב.
וזה מה שאני לוקחת איתי מהשנה שחלפה. לא את הכעס והעצב, לא את הבכי והדמעות ולא את החיוך והאושר,
את הזיכרון שלך . ואת האדם שעיצבת אותי להיות.
פתאום לא מפחדת לבד יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
