מכה אפורה.

יום הולדת שלישי לבלוג. זו בהחלט מערכת היחסים הארוכה ביותר שניהלתי אי פעם.

אה ויש לי 6325 מילים נכון לעכשיו.

אני מרגישה שהפסדתי, שהפסדתי במלחמה שלא הייתי נוכחת בה בכלל.

שנתתי להכל להתמסמס ולהתנדף מתוך הידיים שלך.

הראש שלי ריק. ולא משנה כמה אני רוצה אני בחיים לא אהיה במקום שאני רוצה להגיע אליו.

לא כי אני לא אופטימית לא כי אני טיפשה. לא כי אני לא יכולה. פשוט כי זה לא נועד לקרות.
וזה אולי תירוץ שאני נותנת לעצמי, אבל זה קל לתרץ ולא להקשיב לעצות שלי כי אני אחרת. בלהבלהבלה.
בעוד שהמוח שלי צורח עליי ללכת להזדיין, גם אם זה קצת כואב עוד בגלל הדלקת, וכמה שאני רוצה להקשיב לו, כמה.
אני לא יכולה. כי הגוף צורח אחרת. וכשהגוף צורח, לא משנה כמה המוח רוצה וכמה אני ארצה לזיין את הבחור הראשון שייקלע לדרכי, זה פשוט לא ייקרה.
אז סיכמתי איתו שכשאני משועממת נורא אני מתקשרת, וכן, מסתבר שבשביל סקס הוא מוכן לנסוע את המדינה באוטו כי הוא נואש בערך כמוני.
אבל זה יהיה פעם בחודש. לא יותר. כמו מחזור של יום.

רק בלי הכאבים, והדם.
סעמק. זה חסר לי. אבל זה הכי דומה למערכת יחסים שיהיה לי בזמן הקרוב. בעיקר כי לאחת אמיתית פשוט אין לי זמן.

במיוחד עכשיו עם כל ההופעות והעבודה והפסטיבל והמחזות. 

אבל, כמה קיטשי שזה יהיה, זה לא שווה כשאין לי אפילו חברה אחת טובה שתהיה שם וכשיש לי רק ידיד טוב אחד, כי השני ניתק קשר,

והאחד הזה בכלל בצבא, סוגר 12\2 שזה אולי לא הרבה, אבל מונע ממני לדבר איתו ולשמר את הקשר באופן בו הוא צריך להיות.

וזין. אני פשוט רוצה לאהוב.

ולמרות הכל,
אני בן אדם מאושר. 

(רוצה את האמת? למה דווקא אתה? כי לצערי אני מחבבת אותך. וכיף לי איתך. וכל הזין, שלך.)