מכה אפורה.

זה עומד להיות ארוך. ואני נשבעת שבחיים לא בכיתי כמו שבכיתי כשכתבתי את הקטע הזה.

אתם לא חייבים לקרוא, אבל אם מישהו קורא את זה, שיידע שאני מעריכה את זה. באמת ובכנות.

*הערת פתיחה, השם שלי במציאות הוא לא סול*

יש לי חברה, קוראים לה סול. לא תמיד קראו לה ככה, ליתר דיוק, בד"כ פשוט לא קראו לה.

אתם מבינים? רוב החיים היא הייתה עצמה, אבל העצמה הזה לא היה נורמטיבי בגלל אי אלו סיבות,

רגע. בואו נתחיל מהתחלה.

בגן היא עוד הייתה בסדר, היו לה חברים, קצת מופרעת וקצת טומבוי (כן כן, יש כאלה שפשוט נולדות ככה)

אבל נורמטיבית. לעומת זאת, בתחילת הבית ספר היסודי הכל השתנה, אנשים חדשים, מסגרת חדשה, 

והחברה שלי, שלא יודעת להתמודד עם דברים חדשים ולהסתגל בקלות נשארה בתוך אותה דמות של הילדה בגן,

מופרעת, טומבוי, ובעיקר, דחויה חברתית. כי ההתנהגות הזאת לא התאימה למסגרת שבה היא הייתה.

בשנים האלה הילדה לא ידעה עוד מה זה ADHD או איך זה עומד להיכנס לחיים שלה, בשנים האלה היא לא ידעה 

למה לא מדברים איתה ואיך להתחבב על אנשים אחרים, וגם ההורים שלה לא הבינו מה הבעיה,

למה היא מסרבת ללכת לבית ספר, למה היא מסרבת להיכנס לשיעורים, סליחה, לא ההורים. אמא.

מאז הגירושים שלהם בגיל חמש עד אמצע כיתה ג' היא לא ממש ראתה את אבא שלה, או דיברה איתו, רק קיבלה מכתבים.

מכתבים שסיפרו שעכשיו הוא גר פה או שם, שהוא היה בטיול כזה או אחר , אני לא חושבת שהוא אפילו הבטיח לבקר,

רק סיפר דברים, משאיר את אמא שלה לטפל לבד בילדה שלא מצליחה לתפקד.
בשלב מסויים האם סירבה להישאר אדישה למצבה של סול וליוותה אותה לבית הספר, שם היא חזתה במצב אליו לא הייתה מודעת עד עכשיו,

הבת שלה מופרעת, כזאת שמדברת כל הזמן, לא יושבת בשקט, וכל זה בהנחה שהיא הצליחה להיכנס לשיעור בכלל.

היא ראתה איך הילדים האחרים מתייחסים אליה, מה שבאותה תקופה לא היה מאד נורא. הצרה האמיתית היא מה עושים עם ילדה כזאת, שלא מתפקדת.
למזלה של סול המנהלת שהייתה באותה תקופה (נקרא לה ח') אהבה אותה כאילו היא הייתה הבת שלה, וסירבה בכל תוקף לוותר עליה.
אמא שלה וח' חיפשו דרך בה יוכלו לעזור לסול להישאר בלימודים, לעומת ההתנהגות הפרועה סול הייתה אינטיליגנטית, מאד אינטיליגנטית,

היא למדה לקרוא ולכתוב לבד (לחלוטין לבד, בלי הספרים בלי ההורים, היא פשוט יום אחד ישבה וקראה עיתון. ככה לפחות סופר לי)
גם מתמטיקה היא קלטה מאד מהר ובזכות הזיכרון הצילומי שלה היא ידעה את לוח הכפל בע"פ כשכולם רק התחילו ללמוד חיבור וחיסור.
מה שהיא אף פעם לא הצליחה להבין זה שלעומת מה שחונכה בבית, ילדים קטנים לא מעריכים ילדים על החכמה שלהם, במיוחד לא כשהם לא נכנסים לשיעורים ומפריעים אבל עדיין מצליחים יותר מהם, במקרה של סול, באותה תקופה היא אפילו לא הייתה מצחיקה.

אז היא נמלטה לעולם שלה, איזה פינה קטנה בחצר של הבית ספר, שם הייתה יושבת לבד ובוכה, בד"כ ההערות שהייתה מקבלת זה "בנים לא בוכים!"
כי, טוב, התלתלים הבלונדיניים ומבנה הגוף הדק שלה נתנו לה מראה זכרי. עד שיום אחד מישהי מכיתה ד' או ו' (היא לא זוכרת כל כך) באה לדבר איתה, בפעם הראשונה בחיים שלה. והיא הקשיבה, חייכה אליה, נתנה לה יד ועזרה לה לקום. אז נכון, הן לא נהיו חברות הכי טובות לנצח, אבל באותה תקופה כל מה שהיא הייתה צריכה זה את החיוך הזה. ההקשבה, שמישהו יהיה שם בשבילה.  
זה לא גרם לה להיכנס לשיעורים יותר מבד"כ או גרם לאנשים בשכבה לחבב אותה, אבל היה לה משהו להאחז בו, וזה היה הרבה.
שנה לאחר מכן, כיתה ב', רצו שוב להעיף אותה מהלימודים והאם שלא ידעה מה לעשות התפטרה מהעבודה שלה (אני מזכירה רק שהאבא לא דאג ולא יצר קשר עדיין, לא שילם מזונות, ולא טרח לעזור בשום צורה שהיא.) והייתה יושבת עם הבת שלה בשיעורים, לידה. מסבירה לה דברים שהיא לא מבינה, עוזרת לה להיכנס לשיעורים, מרגיעה אותה, כלכלית זה היה קשה אבל למזלה של סול סבתא שלה שגרה קרוב הסכימה לשמור עליה אחר צהריים ולשלם על מה שצריך. (אמא של סול עדיין בחוב כלפיה, אותו היא מחזירה לה בימים אלו בקושי רב.)  
 לקראת סוף השנה הזאת אמא ואבא של סול הלכו לפגישה אצל פסיכולוגית כדי לפתור את היחסים בינהם, הם דיברו על הכל והצליחו לצמצם חלק מהכעסים, בשלב מסויים הפסיכולוגית הציעה לאמא של סול לבדוק האם יש לה או לאבא הפרעה שנקראת ADD\ADHD (אני לא אפרט כאן מה זה , רק יש לציין שלשני ההורים שלה יש אותה.) לאחר שאובחנו וגילו ששניהם סובלים מהפרעה זו הפסיכולוגית הציעה לאבחן גם את סול, (כבר לקראת סוף כיתה ב' ותחילת ג') כמובן שגילו שיש לה ADHD ברמה חמורה איתו היא לומדת להתמודד גם בימים אלו.
מאז היא מטופלת בריטלין (עם השנים, SR וקונצרטה).

אמנם, מה שחשבו שפתר בעיה אחת , פתח צוהר לבעיות אחרות. סול אומנם נכנסה לשיעורים אבל הבעיות החברתיות רק נעשו קשות יותר ככל שהשנים המשיכו להתקדם, בכיתה ג' הכל התחיל. האנשים סביבה דחו אותה, צחקו עליה, השפילו אותה, כשהיא הייתה עוברת במסדרונות הם היו מתלחששים , לא משנה על מה, אם זה הלבוש שלה, או התיק, או המחברת או כל דבר.
הם היו צוחקים, נגעלים מכל סוג של מגע איתה , כשהיא הייתה שרה לעצמה הם היו אוטמים אוזניים ואומרים לה להתרחק.
אם כל זה לא היה מספיק, היא הצטרפה לתכנית של דוברי אנגלית בכיתה ג' אחרי שלמדה שנתיים אנגלית בחוגים.
למזלה, במשך כל השנים האלה היו לה מורים מדהימים שלא הסכימו לוותר עליה, ואמא, שבספק אם היא הייתה יודעת בכלל משהו בלעדיה.
אבל זה לא גרם להרגשה שלה להשתפר, היא תמיד הייתה נואשת לדבר האחד הזה שהיא לא יכולה לקבל מהסביבה, את ההערכה והאהבה שלהם, קבלה אמיתית במסגרת. מאוחר יותר היא הצטרפה לתנועות הנוער, שם לרגע הכל נראה ורוד, דיברו איתה, שאלו את דעתה, אבל אחרי כמה זמן היא הבינה שגם שם היא לעולם לא תרגיש שייכת, כי אף אחד לא באמת רצה אותה שם.

פרט חשוב שהיא הזכירה לי לציין הוא העובדה שבסביבות כיתה ב' או א' האם התחילה לצאת עם מישהו נקרא לו ע', למזלה של האם היא מצאה את מי שעתיד להיות הבעל שלה. 

לע' היו שני ילדים , האחת ט' בערך בגילה של סול, והשני פ' קטן מסול בשנתיים וחצי.

במהלך כיתה ג' וד' היו תהיות במשפחה לגבי מעבר לאנגליה, לונדון או צרפת. ע' קיבל הצעת עבודה רצינית שם והם שקלו את המעבר,
(ככה סול זכתה בכמה חודשים נפלאים במקום הקסום הזה) אבל בסופו של דבר הוחלט להישאר בארץ.
מה שגרם לסול אי ודאות עצמית בגלל המקומות החדשים שנחשפה אליהם, הארץ הזרה, השפה הזרה (שעד היום יש לה את המבטא האנגלי מאותה תקופה) לעומת התרבות המקומית. בכיתה ה' הכל נראה אחרת עבורה, היא התקבלה לתכנית של ילדים מחוננים בשם חופי"ם ושם פגשה אנשים חדשים, אחת מהן חברה טובה שלה  עד היום, לה נקרא נ"מ. עם השאר היא פחות בקשר, חוץ מאחד או שניים שעוד איתה בכיתה.

אבל דרך זה היא התחילה ללמוד איך לנהל קשר, לדבר עם אנשים אחרים, להכיר אנשים חדשים.
היא הייתה החברה היחידה שלה באותה תקופה.

יום אחד בשבוע היא הייתה הולכת למקום אחר, רחוק מהכל, מהבית, מהאנשים המגעילים שלא קיבלו אותה, למקום אחר, עם אנשים אחרים.

זה היה כמו חבל הצלה בשבילה, אבל זה לא עזר לה בכל שאר הזמן.
"זה בסדר, יש לה את המחשב הזה שלה, היא לא צריכה אותנו" - "עזבו אותה. סתם מוזרה. שתדבר לעצמה פח"

אז היא התרחקה מכל חברה אנושית שהכירה, חיה עם דיסוננס קוגניטיבי קשה (אי התאמה בין התנהגות לאמונות)
תמיד חינכו אותה לסמוך על אנשים, שאנשים טובים מטבעם, והחיים רק הוכיחו לה ההפך.

וככה היא חיה כשבראש שלה היא אמורה לסמוך על אנשים, ובמציאות היא חושדת בכל מילה, בכל אחד, שבצד השני של השיחה בטח לועגים לה.
שכל מה שהיא אומרת נשמע מגוחך לאדם שנמצא מעבר לקו. ככה היא חיה, בכיתה ו' זה החמיר.
כשהתחילו הטיולים השנתיים, ביום הראשון של אותו טיול נדמה היה שהכל מושלם, הבנות הפופולאריות אפילו דיברו איתה והגנו עליה כשהיתה לבדיחה אך מיד לאחר מכן חזרו להתעלם ממנה כאילו לא הייתה קיימת. מה שעורר חרדת נטישה אצל הבחורה הרגישה והפגיעה שעמדה לפניהן. כמובן שהילדות האלה לא ידעו את מה שהן גורמות, אבל לחברה שלי זה כבר לא עזר. 
אחרי שכיתה ו' נגמרה סול עברה סוף סוף לחטיבה, שם הייתה בכיתת מופת עקב הציונים שלה ומכינה שעשתה בקיץ בה הכירה אנשים חדשים ובחורה אחת שנקרא לה י' איתה היא התחברה במהירות והן היו חברות טובות עד שיום אחד י' הודיעה לה שהיא עוברת לגור באמריקה עם המשפחה שלה, והלב של סול נשבר. שוב. חרדת הנטישה של סול נהייתה חזקה עוד יותר.

את שארית השנה היא בילתה בלהקה כושלת עם נ"מ ועוד כמה חבר'ה, התחילה ללמוד לנגן (עוד נחזור לקטע הזה) אבל בואו נעשה סדר,
בתחילת השנה לבן דוד של סול ר' הייתה בר מצווה, והוא הופיע שם עם הלהקה שלו חבר'ה שהיו קרובים לגיל של סול, איתם היא הסתובבה מידי פעם.
בסביבות אמצע כיתה ז' היא הכירה קבוצה של אנשים מגילאים שונים שהיו בדיוק כמוה, מנודים חברתית פחות או יותר, מוזרים, עם אותם התחביבים ואותן הדעות על הרבה דברים שבהם סול הרגישה שהיא שונה מהשאר, לעתיד הקבוצה הזאת תהפוך למרכז חייה של סול.
בכיתה ז' הכל התפרק בעולם של סול, היא פתאום לא הייתה הכי חכמה בכיתה, ולא הכל בא לה בקלות כמו עד אותו זמן, ואותה ילדה שלא ידעה מה זה לעבוד, או להשקיע זמן, אז היא ברחה במקום להתמודד, לא נכנסה לשיעורים לא עשתה מבחנים, הייתה יושבת לבד בדשא עם ספר ומתנתקת מהעולם. בשלב מסויים היא התחילה לשבת עם אותה קבוצה על הדשא במקום להיכנס לשיעורים , והדחיקה את העבר שלה. הדחיקה את מי שהיא הייתה. התעלמה מזה, כאילו זה לא התקיים מעולם. היא השאירה בעבר הזה את הרגשות שלה, הלב שלה, האהבה שלה לאנשים לחיים ולכל השאר.
היא הייתה בודדה, גם כשלא הייתה בודדה היא הרגישה ככה, כי כשהיא הייתה חוזרת הביתה הבית היה ריק, אמא בעבודה, ע' בעבודה, והילדים שלו גרים אצל האמא, ככה שאף אחד לא היה שם בשבילה.

בתחילת מאי היא חוותה את מערכת היחסים הראשונה שלה, נקרא לבחור מ' הכל היה מבולבל שם אבל הם היו יחד כי שניהם חשבו שזה "מגניב" ורצו לשפר את התדמית שלהם בעיני עצמם. אבל גם זה נגמר.

בכיתה ח' החיים של סול השתנו, בזכות ל' שהייתה דמות לחיקוי עבורה במשך השנים היא התחילה לקרוא ספר בשם סופו של מיסטר Y (מומלץ. מאד) ואימצה את הדמות. ואת הכינוי, סול, ע"ש סול ברלם, דמות משנית חביבה מהספר. היא הגדילה את החור שקרעה בין העולם שלה לעולם המציאות והשליכה לשם את כל מה שלא היווה את הדמות שיצרה לעצמה. היא התנתקה, יצרה לעצמה מסיכה אדישה וחזקה שלא נשברת, מין מסך שמבדיל בין החיים שהיא באמת חווה לחיים שהיא רוצה לחוות.

ככל שעבר הזמן היא הפכה יותר ויותר לדמות שבחרה לעצמה, אימצה לעצמה תכונות שלא שייכות לה, אלא לדמות, התנהגויות, התנסחויות, שינתה את עצמה ובנתה את עצמה כדי שתתאים יותר ויותר לדמות ופחות ופחות למי שהיא באמת, היום היא כבר לא מצליחה לפטרל בין הדמויות.
היא עברה בין פסיכולוגים אבל לא הצליחה להתמיד כי כל פעם שנוצר חיבור בינה לבן אדם איתו דיברה היא הרגישה מאויימת.

לא משנה מה היא ניסתה לעשות, שום דבר לא עזר לה, החשדות והפחדים שלה היו המנחים שלה, וכמו שתוכלו לנחש גם חוסר הביטחון העצמי והדכאון היו חברים טובים. באמצע השנה היא פגשה מישהו נקרא לו ג"ש שבזכותו היא התחילה לחיות, היא הכירה המון אנשים, (רובם גרו קרוב לאבא שלה, שגר באותה התקופה בתל אביב) הצטרפה לתנועת נוער חדשה , שם קיבלו אותה בידיים פתוחות וחייכו אליה. בפעם הראשונה בחיים, היא הרגישה מה זה כשבאמת אוהבים אותך. וזאת הייתה תחושה שלא ניתן לתאר במילים.

היא קיבלה ביטחון עצמי, יצאה לטיולים (משהו שלא היה לה האומץ לעשות) ובאופן כללי, התחילה להשתחרר מחלק מהשרשראות שכבלו אותה. אבל כל פעם שהיא חשבה שהיא קרובה ללהשתחרר היא גילתה כמה היא לכודה חזק.
כל "מקפצה" שהייתה לה הרחיקה אותה מהבסיס שלה, וקירבה אותה יותר לדמות שהיא נסתה לחקות, עד שהיא שכחה לחלוטין מי היא הייתה.
היא אימצה את השם החדש שלה ההתנהגות הדיבור, היא יצרה לעצמה מסך אדישות בין המציאות לבין מה שקורה בפנים, איך היא הצליחה?
כי היא התייחסה (ויש לציין, עדיין מתייחסת) לחיים כאל הצגה, אולי המשפט היחידי שנשאר לה בראש זה "את יכולה לעשות הכל ולהיות כל מה שתרצי" אותו היא לא הצליחה להבין עד אותה שנה. אז היא מפטרלת ומתמרנת בין תכונות ובודקת אם הן מתאימות לה או לא, בכל קשר עם אנשים היא משנה את עצמה למה שבא לה להיות באותו רגע, בלי לשמור אפילו על הבסיס של האישיות, עד הקיץ של אותה שנה, בו היא איבדה את זה לגמרי.
בזמן הזה היא מצאה את עצמה בין כל כך הרבה עולמות שהיא הייתה חייבת להתמיד רק באחד. אבל זה רק יצר מסך אדישות גדול יותר.

בכיתה ט' המסלול הזה המשיך, וקיבל תנופה כשהיא התקבלה לפרוייקט שנקרא EFP סוג של פרוייקט הסברה, הקבוצה הישראלית שנבחרה הייתה הקבוצה שלה, והם צוותו יחד עם קבוצה גרמנית וקבוצה צ'כית אני לא אפרט כי היא ביקשה ממני, אבל גם שם היו סיפורים לא נעימים כל כך.

בדצמבר של אותה שנה היא הכירה את ד"ב, ומערכת היחסים הידידותית הייתה חזקה ממה שאפשר להסביר במילים, הם היו קרובים יותר מאחים, קשורים ואוהבים בצורה שאי אפשר להחליף. זה גם נושא כואב אליו היא מסרבת להיכנס.

בסוף ט' ד"ב נפרד ממנה והיא התחילה לצאת עם ב"מ , אחרי טעות של אי הבנה, מה שפתח שער למערכת היחסים הרצינית האמיתית הראשונה שלה, הוא אטם קצת את חור האדישות שנוצר אצלה ועורר את הרגשות שלה מחדש, אומנם, יחד עם אותם רגשות הוא עורר חרדה רצינית, כי היא שלא הייתה רגילה לעולם הזה, למערכות יחסים שנשארות למעלה מחודשיים, ולרגשות אמיתיים, פחדה פחד מוות מהעובדה שהיא מנסה להתנתק ולא מצליחה.

עד שלאט לאט היא הרסה הכל (שניהם טעו , היא יותר) והרסה את מה שהיה להחזיק עד עכשיו. (היא לא מקשיבה לי כשאני אומרת לה שגם עשרה חודשים זה מרשים בגיל הזה.) הם היו יחד עד סוף י', וכשזה נגמר חור האדישות גדל, ובלע כל דבר אחר שהיה בדרכו, רגשות, שמחה, עצב, דכאון, חרדה, כעס, לחץ, היא לא הרגישה כלום. היא קמה בבוקר בלי תחושה. הלכה לישון בלי תחושה. היא הייתה גוויה מהלכת, מנסה להתגבר ולחזור לעצמה הישן, בלי הרגשות האלה, נקייה מהכל, אבל היא לא הצליחה , וכמובן שהעובדה שהוא כועס עליה בצד השני ושונא אותה לא עודדה אותה, בשלב מסויים היא לא רצתה בכלל שהוא יחזור אליה, אלא שהוא ייסלח לה על מה שקרה. היא חיכתה, וחיכתה, ורק לקראת סוף יא' הוא נזכר להגיד שהוא היה חמור ושהוא סולח לה. היא איבדה נשימה לרגע, ואז הכל נראה אחרת, נקי יותר. שלם יותר. היא הרגישה שלווה אמיתית. זהו זה, זה נגמר.
אבל מסך האדישות לא נעלם, כי היא עדיין לא היא. היא עדיין אותה דמות שהיא מתעקשת לשחק כל יום כשהיא קמה, וכשהיא הולכת לישון,

אותה דמות שהיא מעמידה פנים שהיא. אותה דמות דרכה היא כותבת עכשיו, ולא משנה כמה טיפולים היא תעבור, היא בחיים לא תקבל את עצמה בחזרה. היא תחייה כל החיים בתחושה של אי התאמה פנימית עם המציאות שבה היא חיה. היא תמיד תשים מסך בינה לבין הרגשות שבאמת יש לה, היא תמיד רק תעמיד פנים. ולמה היא תעמיד פנים? בגלל אותם ילדים, אותם עשרה ילדים פחות או יותר, שלא קיבלו אותה בילדות. 

אותה סול, שהיום אני מכירה, אותה סול צינית שנונה ואינטיליגנטית, אותה סול ש"כולם אוהבים", אותה סול היא שחקנית מדהימה לא כי היא למדה שמונה שנים משחק במסגרות אי אלו ואחרות, היא שחקנית מדהימה כי כל החיים לימדו אותה לשחק, להתאים את עצמה לאחרים, כי כל החיים היא הייתה צריכה להיות בן אדם אחר מהפחד שלא יקבלו אותה. אותה סול, היא החברה הכי טובה שלי.

היא בן אדם מקסים, ומצחיק, אכפתי, מקשיב, דואג, ואוהב . אוהב באופן מרוחק, אבל אוהב.

אותה סול, היא האחד הזה המנודה, הבודד, שיש לכל אחד מכם בבית ספר. "ילדים הם עם אכזר" מי כמוני יודע את זה.

אבל בפעם הבאה שאתם רואים את האחד הזה, שלבד, אתם לא חייבים לדבר איתו או להפוך אותו לחבר שלכם, אבל תחייכו אליו, לפעמים, הדבר הכי קטן , יכול לעודד את השינוי הכי גדול.