מכה אפורה.

כל מה שהייתי צריכה זה שלושה ימים בדרום כדי לתת לעצמי דחיפה.

נרטבתי כולי מממטרות, התקלחתי עם ג'וקים, ישנתי עם עכבישים והתעוררתי עם אבק,

בכיתי, חייכתי, צחקתי, נאהבתי, הכרתי אנשים חדשים ומדהימים, חיבקתי, מתתי, נולדתי מחדש (אולי?)

ניהלתי שיחות מדהימות, נפתחתי לחלוטין (בתכולה חסרת המסיכה שלי), הרגשתי קשורה,

הרגשתי שווה לאנשים סביבי, הרגשתי מקובלת (לא פופולארית, אלא שמקבלים אותי כמו שאני)

הרגשתי סוציאליסטית, הרגשתי קפיטליסטית, הרגשתי כאילו אני חיה במטריקס,

ישבתי על הדשא, בזריחה, בקיבוץ קטן שאין בו אנשים, או מכוניות, רק שלושה כלבים ששוכבים על הגב ונהנים מהחום,

שמעתי את הציפורים מצייצות. ונשכבתי על הגב, עם חיוך, שליווה לגמרי, מאושרת, ואני.

בחיים לא נהניתי ככה , בחיים לא נפתחתי ככה, בחיים לא אהבתי ככה,

שלושה ימים שמוצו עד תום. והלוואי שיבואו עוד ימים כאלה.

השארתי בבית מזוודה, מזוודה שמלאה ברגשות, במחשבות, בתחושות, ששיייכות לכאן, לבית.

את הלחץ והריבים, והאהבה שלאט לאט מתה לי בידיים, את מי שחשבתי שאני, את מי שניסיתי להחביא,

השארתי הכל מאחור. ואני מקווה לא לפתוח את המזוודה הזאת שוב.

אני רוצה לזכור את השלווה הזאת. ולהישאר בתוכה.

לילט.

סול,

עם כח הרבה אמונה ואהבה. אני מאושרת.