מכה אפורה.

אני מרגישה כמו קלישאה, כמו דמות מתכנית דרמה יומית וישנה.

Overthinking. יותר מידי חיה באיזה בועה של איך דברים צריכים להראות ואיך הם נראים,

בדרך שבה אני מתארגנת שעות לפני כל פגישה איתך, כמו איזה דמות מבברלי הילס או משהו.

בדרך שבה אני מחבקת אותך, עם שתי הידיים שלי שבדיוק בין העורף לגב שלך. 

והצורה שבה אני מעבירה את הידיים הקטנות שלי על "הזקן שלך" (שערות הערווה שנמצאות על הפרצוף שלך. לפי תיאוריי החברים היקרים שלי).

ואם כל זה לא מספיק, הדרך שבה אנחנו מתנשקים. כשאתה לא יודע והעיניים שלי פתוחות לגמרי, מביטות בך, ומדי פעם אתה פותח אותן גם, כאילו אתה שם לב לזה, או יודע את זה לבד.

אבל יש מעבר למגע בינינו שגורם לי להרגיש קלישאתית, כמו כשאנחנו יושבים אחד ליד השני בפארק ומדברים כאילו שלא קרה כלום בינינו.

ואתה מספר לי מה קורה איתך עכשיו, ואולי אפילו קצת נפתח אליי, ואז אנחנו מתחילים לפתוח אחד אחד את הנושאים שעל שמם התכנסנו כאן, אחרי הכל, לא נפגשנו בלי סיבה. אנחנו מדברים , אתה אומר את הצד שלך , אני מסבירה את הצד שלי, אנחנו משנים נושא.

ממשיכים לדבר, אתה מחייך. אני מחייכת מזה שאני שמה לב להבדל הקטן שבין הפנים שלך במצב הרגיל לבין החיוך שלך. כי אתה, לא ממש חייכן דגול וההבדל הוא כל כך קטן שמפתיע אותי שאני בכלל רואה את זה.

כשאנחנו חוזרים לנושא ושנינו מסכמים את את הדעות שלנו,  מדברים על זה, ואתה מסביר לי את המצב כמו שהוא, אז אני מתחילה לבכות.

ואתה מחבק אותי, מחזיק אותי כמה שיותר חזק ומנסה לעודד אותי. אבל זה לא עוזר. ואני ממשיכה לבכות ולהסביר לך כמה אני אומללה במקום שהנחנו דברים, כמה אני לא רוצה להיות אותו בן אדם ואני רוצה להשתנות. ואז אתה מנשק אותי ומסובב אותי לאדמה. ואז אתה שוב שלי. שוב מעליי. ודברים מרגישים טוב שוב.

הכל נראה בסדר. השמש שוקעת, הציפורים מצייצות. ותל אביב לא הייתה יפה יותר אף פעם.

אבל זה לא מסתיים שם, כי אנחנו ממשיכים לדבר, ואתה שוב חוזר לאותו מצב, למרות הכל.

ואני חוזרת לבכות. מלאה בדשא ומגעילה מדמעות. אבל אתה ממשיך לחבק אותי. ואנחנו ממשיכים לדבר,

שוב מחליפים נושא צוחקים, כאילו כלום לא קרה אף פעם בינינו , עדיין מחובקים מחזיקים ידיים חזק ומחייכים אחד לשני.

אתה מנשק אותי עוד פעם ואני שוב מתחילה לבכות. מבקשת הזדמנות שנייה , להוכיח שאני יכולה להיות בן אדם אחר, אולי לעצמי יותר מלך.
עד שבסוף אתה מסתכל עליי ומסכים. אומר שכן, שתיתן לי הזדמנות שנייה. שתפסיק לעשות את הדברים שאתה יודע שפגעו בי.

ואז אנחנו מתחילים ללכת לתחנת אוטובוס, מחובקים וקצת נבוכים, במקרה שלי גם אדומים ונפוחים מעט.

ואנחנו יושבים בתחנה כמו זוג ששום דבר לא באמת קרה בינהם, שתמיד היו שמחים ומאושרים יחד, אני מניחה שהקשר בינינו באמת היה טוב.

אחרת אף אחד אחר לא היה קונה את זה. וכל נשיקה שאתה מדביק לי גורמת לי לחשוב מה יהיה עכשיו, אם הכל יהיה כמו שהיה , או שונה, או טוב יותר, או רע יותר. או משהו יותר. 

אבל תחושה נכנסת לי עמוק לתוך הראש, תחושה של פחד, שדברים לא יעבדו, שתנטוש, שתעזוב. שאתה זומם משהו (אני מצטערת, אני יודעת שאני לא מושלמת , אבל אני חרדתית. זה כולל מחשבות כאלה.) וזה מטריף אותי.
המחשבה של לאבד את זה, שוב. להרוס את זה עוד פעם, לפגוע בך.  
 זה משהו שאי אפשר להחזיק בפנים.

אבל בשלב הזה האוטובוס מגיע ואתה מנשק אותי ומבטיח שתנסה. ולי, לאותם רגעים זה מספיק. אז אני מחייכת ועולה עליו, משלמת ונוסעת הביתה.

מרגישה שהחיים שלי הם כמו טלנבולה זולה במיוחד. לא שזה מפריע לי כל כך , אבל לטלנובלות , כמו לסיפורים שאני כותבת, יש תמיד סוף טראגי.

השאלה אם הוא יגיע כשתעלה על מטוס הרחק מכאן, או שהוא יגיע הרבה לפני בגלל משהו שאני אעשה או שאתה תעשה, מי יודע.

לילט~

סול.

שפוחדת, אבל "מי שלא מעיז לא מתיז" אז, תתכוננו לצונאמי. או משהו. 

-אני אוהבת כשאתה מחזיק אותי, או מחבק אותי , או סתם נוגע בי, הכל בי מרגיש כל כך קטן בהשוואה לידיים הגדולות שלך.-