מכה אפורה.

משהו בי שונה, חזק יותר, עומד על שלו יותר. 

אני כבר לא מפחדת לאבד כל דבר כל הזמן, אני כבר לא מפחדת להיפגע כל הזמן,

משהו בי מרגיש שהוא "יכול לעשות את זה" כשהוא מביט במראה ורוצה שינוי,

משהו בי.

משהו מרגיש כמו משחק קלפים, ושאני הג'וקר, אני הקלף החזק ביותר בחבילה.

משהו בי מרגיש כמו ג'וקר, כמו פרס.

משהו בי שונה.

וזה נהדר.

המשקל נעלם, לאט לאט, אבל בטוח.
אני נראית מדהים. אני יודעת להתאפר.

פעם היא אמרה לי שהיא רק רוצה מישהו שיבין אותה, שיהיה שם בשבילה שכואב, ואני? מי אני הייתי כבר בשביל עצמי?
אז אני הייתי המישהו הזה, שניסה להבין , כמה שיותר קשה אני הייתי יותר שם בשבילה, כמו ספוג, סופגת את הרגשות ממנה ונועלת אותם אצלי,

מורכבת בפנים בעיקר ממה שהיא מרגישה וחושבת.
מכילה בתוכי כמות אינסופית של כאב, חרדות, פחדים, דיכאון, עצבות ומה לא. כי מי כבר אני הייתי. 
הייתי מכורה, לסיפורים, לרגעים האמיתיים כל כך האלה שלה, לכל סיפור טוב או רע שהיה לי בשבילי, היא הייתה כמו סם בשבילי, ואני? מה כבר הייתי?
ואז, אז היא נעלמה. השאירה מאחורייה רק כאב, עצבות ומרמור. השאירה בתוכי את הבדידות שלה, כשלה נגמר. השאירה בתוכי את כל מה שהיא לא יכלה להכיל,
ואני, זה כל מה שהכלתי.

ועכשיו, אחרי שחיפשתי אחריה בכל מקום, הגיע הזמן להתנתק. אני לא הבן אדם שהייתי פעם, אני לא הבן אדם הריקני השטחי וחסר השליטה שהייתי.

אני כמו ג'וקר, מחייך ונעלה. וכולם תמיד מסתכלים עליו מלמטה או בגובה העיניים, אבל אף אחד לא מעליו יותר.