מכה אפורה.

זמן הוא דבר יחסי במקום הזה"אמר השד, האיש ידע שזה שד ברגע שהוא ראה אותו. כמו שהוא ידע שזה הגיהנום. זה פשוט לא יכל להיות מקום אחר.

החדר היה ארוך, והשד חיכה בקצה של המסדרון. על הקיר היו תלויים מכשירים מוזרים אותם הוא לא זיהה.

תתקרב, אמר השד. והאיש עשה כדבריו.

השד היה רזה ועצמותיו בלטו. הוא היה ערום, חסר מין, חסר חמלה רחמים או רגשות בפרט.

השד היה מצולק ונראה היה כאילו הצלקות היו ישנות וחדשות כאחד.

שפתיו היו דקות וחלושות ועיניו נראו כעיניים של מישהו שעבר יותר מדי וראה הרבה יותר ממה שיצור צריך לראות.

ומתחת לאור העשן והנרות הוא הרגיש חשוב כקליפת השום.

"מה קורה עכשיו?" הוא שאל

"עכשיו" ענה השד בקול חסר כל חרטה או כעס או רגש כלשהוא. "יענו אותך."

"לכמה זמן?"

השד הניד בראשו ולא ענה.

הוא הוריד מהקיר את אחד המכשירים שהיו שם ולאחר מכן את המכשיר שלידו עד שלבסוף הגיע לשוט "The cat o' nine tails"

הוא חיבר אותם למכשיר וחיכה בזמן שהם התחממו.

"זה לא אנושי" אמר האיש.

"יאפ." ענה השד בקול חסר חמלה

."אך עם הזמן אתה תזכור אפילו את הרגע הזה עם געגוע."

"אתה שקרן!""

לא. החלק הבא" הוא הסביר " בזמן שהוריד את השוט מהמכשיר "הוא גרוע יותר" 

השוט הכה בחוזקה בגב של האיש, עבר דרך הבגדים היקרים, ודרך העור, שרף  והכאיב לו, ובאותו מקום לא בפעם האחרונה, הוא צרח.

היו על הקיר 211 מכשירים, עם הזמן הוא למד להכיר את כולם. 

עד שיום אחד נכנסה הבת של אחד המכרים שלו אותה הוא הכיר באופן אינטימי, הוא ראה אותה עוברת את כל אותם 211 עינויים שהוא עבר. 

"ועכשיו מה?" שאל האיש

"עכשיו" ענה השד באותו קול חסר רגש. "עכשיו העינוי האמיתי מתחיל.

זה התחיל.

כל דבר שהוא אי פעם עשה שהיה עדיף שלא יעשה, כל שקר שהוא אי פעם שיקר, אם זה לעצמו או לסובבים אותו, 

כל כאב הכי קטן, והכי גדול, כולם נשפכו ממנו, מכה אחרי מכה, סנטימטר אחרי סנטימטר, פרט בפרט.

השד הפשיט את זה ממנו, הוא לקח ממנו כל שמץ של סלחנות והגנה עד שזה הגיע לאמת.

וזה כאב יותר מכל דבר אחר.

"תגיד לי מה חשבת כשהיא עברה בחדר"

"שהלב שלי נשבר"

"לא" אמר השד ללא שנאה. "אתה לא.

"חשבתי שעכשיו היא לא לעולם לא תדע שאני שוכב עם אחותה"

השד חשף כל פרט מחייו העלובים, זה לקח מאה שנים , או אולי אלף, היה להם את כל הזמן שבעולם.

ולקראת הסוף האיש הבין את משמעות דבריו של השד, העינוי הפיזי היה נדיב יותר.

ואז נגמר, וכשזה נגמר, זה התחיל מהתחלה.

היו הבנות קטנות שלא היו בהתחלה שאיך שהוא גרמו להכל להיות גרוע יותר.

עכשיו כשהוא דיבר, הוא שנא את עצמו, לא היו יותר שקרים קטנים, שום מקום לחמלה וסלחנות, שום דבר מלבד שנאה וכעס.הוא דיבר והוא קיווה שהפעם אלף שנים אחר כך השד סוף סוף יגיד לו שזה נגמר, ושזו הפעם האחרונה.

אבל הוא אמר "שוב" והכל התחיל מהתחלה.

ואחרי אלף שנים נוספות, "שוב" ושוב, ושוב ושוב.עד שפעם אחת הוא סיפר את הסיפור של החיים שלו, מהילודה ועד המוות, בלי שינוי בלי עיוות, רק עם האמת הכאב הכעס והשנאה.

ובעודו מספר את הסיפור, הוא חווה הכל מהתחלה, את כל הדרכים בהן הוא שיקר ואיך זה פגע באנשים סביבו, אפילו באנשים אותם הוא לא הכיר,

הוא חווה הכל מהתחלה ונחשף להכל בשיא העוצמה, הוא סוף סוף נפתח באמת.

ואז היה שקט, האיש חיכה לקולו של השד שיאמר לו "שוב" ושהכאב יתחיל מהתחלה. אבל זה לא קרה.הוא פתח עיניים, האיש היה לבד בחדר האפור ומולו עמדה הדלת, הוא יצא החוצה וראה אדם מתקרב אליו,

לבוש בגדים יקרים אפו מורם מעלה ביהירות. 

האדם לקח כמה צעדים מהוססים לכיוונו ואז האיש אמר לו "הזמן הוא דבר יחסי כאן"

http://holdinghandswithhades.edublogs.org/seven-deadly-sins-part-7-the-others-by-neil-gaiman/

הסיפור המקורי, למי שמעדיף (ואני ממליצה אגב.) להתמודד עם מעט אורך ואנגלית. 

לא יודעת או לא בטוחה למה התחשק לי לתרגם את זה. אולי כי לאחרונה החיבור לסיפור הזה חזק בצורה לא אמינה,

אולי כי קראתי אותו ובפעם הראשונה אחרי הרבה זמן הבנתי למה ב"ק התכוון כשהוא נתן לי אותו.

אולי כי אני משועממת ופגועה.

אולי הכל.

אני פשוט אוהבת אותך. ונשבר לי.