מכה אפורה.

היא הביטה באור הכוכבים הקלוש שנראה ברחובות ת"א וניסתה לנחש לפיו כמה זמן היא כבר מחכה.

היא חישבה שעתיים. אך התשובה שהיא חיפשה הייתה שעה 47 דקות ו16 שניות,

אז נכון, היא הייתה קרובה, אבל להיות קרובה זה לא מספיק טוב. אנשים עוברים מולה.

מצד לצד, חלקם יורדים את הרחוב חלקם עולים אותו, חלקם מביטים בה חלק גם לא.

בהתחלה זה היפנט אותה. היא הביטה באנשים בתהייה, לאן הם הולכים, מה הם עושים , מי הם, מה שמותיהם.

אך לאט לאט זה איבד את הקסם, אותם בגדים, אותה אישיות.

תל אביבים שחצניים ומלאים בעצמם, כאלה שהיו מוכרים את נשמתם תמורת בגדי מותגים , סקס ואוכל.

תמורת אלכוהול שהם לא ייזכרו ששתו ונשים שהם לא ייזכרו שזיינו.

כולם אותו דבר, לוזרים חסרי אידיאולוגיות.

עוברים מולה בלילה נטול כוכבים לעבר מטרתם הלא רלוונטית לחייה, כזאת שהיא לא תצטרך לחשוב עליה לעולם. אותם אנשים שנושמים אויר ריק מתוכן ונושפים אותו אפילו ריק יותר בחזרה.

מדברים שיחות מיותרות בפלאפון  על המסעדה שהם חייבים לבדוק שנפתחה בדיוק מול הבית של אבא בצהלה או על הבחורה שהם זיינו במועדון החדש שנפתח ברחוב המקביל לבית של סבתא בבבלי אליה כמובן הם לא יתקשרו שוב.

היא יושבת ומביטה. מבט אדיש חסר כל רגש אך מלא בתוכן.

לא מסגיר אף מחשבה ולמרות זאת לא נראה ריקני.

על כתפיה נשפך כגלים שיער בלונדיני עם פסים כחולים. עיניה היו ירוקות בהירות בעלות מבנה צר, מה שהקנה להן צורה חתולית מעט. גופה היה מעט מלא, אך לא מספיק בכדי שתקרא שמנה והיא הייתה גבוהה מעט מן הבחורה הממוצעת.

היה לה את כל הזמן שבעולם לשבת שם, ברחוב הצר בתל אביב.

שום דבר לא בער לה, לא שינה, לא הבית. לא המשפחה. לא היו לה חיות, והגז היה סגור. גם שותפים לא היו לה או חברים באופן כללי. הם תמיד התחלפו, מאז שהיא זוכרת את עצמה תמיד היו לה כל מיני קבוצות של חברים. פעם מר"ג ופעם מת"א. ומדי פעם מחורים שכוחי אל אחרים.

לאחרונה היא עזבה את כולם, לא בטוח אם זה בגלל הדברים שהיא עברה או סתם מפאת חוסר זמן אבל היא לא טרחה ליצור קשרים עם אף אחד מאז שעברה לתל אביב. עם אף אחד, גם לא עם הבחור הזה. לא בטוח למה היא הסכימה להיפגש איתו, אולי כי הבדידות נהייתה בלתי נסבלת עבורה ואולי כי התחנונים שלו מצאו חן בעיניה.

אולי גם כי היא הייתה בטוחה שהוא לא יבוא "אני מכירה אותו" היא חשבה. "הוא פחדן מדי. וחוץ מזה" היא אמרה "הוא פוחד ממני."

היא חייכה חיוך מריר וחזרה להתבונן ברחובות.

"בינואר אמור לרדת גשם" היא חשבה לעצמה. למרות זאת היה נקי, אפילו קצת חם.

"הלחות הזאת" היא לחשה. "הלחות התל אביבית המוכרת. דביקות מגעילה ומגוכחת. אבל אין איך לברוח מזה, זה בכל מקום. אמ, להתקשר אליו?" היא שאלה. ב

ספק אם מתוך רצון אמיתי לדבר איתו או מתוך געגוע לתחושה החמימה בה הוא קופא כשהיא מתקשרת.

"לא, אין טעם." היא עונה לעצמה. "הוא ייקפא מספיק כשהוא יהיה כאן!" היא מחייכת לעצמה ומתרווחת על הספסל.

פתאום התחיל גשם. הטיפות ירדו בשקט ובאיטיות. היא בהתה בהן בריכוז וניסתה למנוע מעצמה בכי."האיפור יימרח." היא לוחשת לעצמה, מנסה לתרץ.

"מעניין אם הוא נראה כמו שאני זוכרת"היא זכרה עיני שקד בהירות מתות וחסרות כל רגש.

היא זכרה אדם גבוה וצנום שלחבק אותו הרגיש כמו לחבק שלד.

היא זכרה אהבה בלתי נגמרת ולילות שלמים מתחת לשמיכה. והיא בעיקר זכרה כאב. המון כאב. אבל הזיכרון הזה היה כל כך דהוי ומחוק שהיא אפילו לא זכרה למה יש שם כל כך הרבה כאב, היא רק זכרה שיש כזה. היא התחילה לתהות אם הוא יגיע, כבר עברו ארבע שעות והוא לא כאן.

"אולי זה סתם משחק." היא חשבה, "אולי זה באמת לא היה צריך להתרחש." היא עצמה עיניים ושקלה אם להישאר כאן או לא.

היא נזכרה ברגע הזה שהיא שכבה במיטה חולה נורא באמצע הלילה ופתאום הגיע סמס ממנו שמתאר כמה הוא אוהב אותה.

היא נזכרה בלילות האחרונים איתו לפני שהוא עזב.

היא נזכרה בשיחות איתו שהיו על כלום ועל הכל בו זמנית. זה הרגיש כמו סרט נע,

מימין היא ראתה את הפגישה הראשונה ומשמאל לזה את הפגישה השנייה ומשמאל לזה את הסקס הראשון והכי משמאל את הפרידה.

הפרידה שבה הריבוע היה שחור. כי היא פשוט לא ראתה כלום.היא לא זכרה כלום מהיום הזה, היא זכרה הכל. כל פגישה כל שיחה כל מחשבה כל רגש. הכל. רק לא את האירוע הזה.זה היה כמו חור שחור בבטן שפשוט נעלם.

הדמעה הראשונה ירדה לה מהעין.

המחשבות שלה התחלפו יחד עם תאורת הרחוב שהתחילה להתעמעם כי האור התחיל לעלות.

היא חשבה על הלילות שבהם היא לא יכלה לישון מרוב כאב. עד שהיא ראתה את האור עולה ולמרות זאת נשארה ערה. היא חשבה על הפעם הראשונה שבה היא התעוררה בלעדיו,

היא חשבה על הפעם הראשונה שבה היא הייתה צריכה להתמודד עם זה שהוא לא שם יותר. זה כאב.

הדמעה השנייה ירדה.

כמות האנשים ברחוב הצטמצמה. לא היה שם כמעט אף אחד חוץ ממנה, והיא התחילה להבין שגם לא יהיה."הוא בטח סתם רצה לבדוק אם אני אגיע לשם. לשחק בי. כמו בד"כ.

כל כך נמאס לי מהשטויות שלו כבר.

תהיה גבר. תגיד שאתה עוזב לנצח ורק רצית להגיד שלום, תגיד שאתה מתחתן וחשבת שיהיה הוגן לספר לי כי אחרי הכל, זה היה אמור להיות איתי. תגיד שהטריגרים שאני מפעילה עליך כבר לא מכאיבים לך ואתה יכול להתמודד עם הכאב. תגיד משהו. אל תשאיר את הכל פתוח."

היא התחילה לבכות.

היא קמה והלכה.

כי די, כמה אפשר להתייחס למישהי כמובן מאליו ולצפות שהיא תמשיך להיות שם. זה נגמר. הפעם זה נגמר בשבילי.

- 

הוא ישב באוטובוס, התפלל עד עמקי נשמתו שהיא עוד תהיה שם. שהוא מספיק חשוב לה. שאולי, רק אולי, יש לזה עוד סיכוי.הוא התאמן על מה שהיה לו להגיד לה כל החודשים האחרונים, והוא רצה אותה איתו. לידו.

כמו שזה היה, הוא זכר למה היה כאב, הוא זכר כמה רעה הייתה הפרידה. אבל הוא ידע שהוא עשה טעות כשהוא ויתר."את כמו איבר בגוף שלי. את כמו אח. את יותר מכל זה. אני לא יודע בדיוק מה זה , אבל את הכל. באמת. תני לי עוד סיכוי..."הוא ירד בתחנה, במרכז תל אביב. וראה את הספסל החום שבאמצע הרחוב הצר.

היא כבר לא הייתה שם.