מכה אפורה.

ישנתי שתיים עשרה שעות. זה מרגיש טוב, אני מרגישה ערה ולא גוססת.
והנה, הגענו לשלב של הכעס. השלב בו דברים נראים כאילו "כן כן המשכתי הלאה. הוא אידיוט שלא שווה אותי"

ועוד שבועיים זה יהיה עצב, כי זה מה שנשאר כשהכעס נגמר.

ואחרי זה זה ייגמר.

העיקר שקודם כל אני אעבור את זה בשלום.

ביום ראשון הקלטתי שיר עם גדי אלטמן, ובקרוב אני אמורה לקבל את ההקלטה, אני בלחץ מטורף.

העבודה באולפן מעניינת לעומת זאת , אתה עומד מול המיקרופון עם ה"מסננת" הענקית משתדל לא לעשות אף קול מיותר,

לנשום רחוק מהמיקרופון לא להשתעל למרות שאתה חולה מת ובאופן כללי גוסס כזה.

ובאמצע העבודה מגיעה צלמת סטילס (קאנוניסטית ארורה.) ומתחילה לצלם תמונות מגניבות בעבודה.
החלק העצוב היחידי, המצלמה שלי יותר טובה.
החלק המצחיק, היא אחלה גבר והשיחה איתה מעניינת.

אתמול המלצתי למורה שלי לקרוא את הסיפור "אנשים אחרים" של ניל גיימן אחרי שהיא הקריאה סיפור שקצת הזכיר לי אותו.

מצד אחד, זה טוב. כי היא תדע שאני קוראת דברים איכותיים, מצד שני, זה רע. כי זה סיפור פסיכי.

מעניין מה תהיה התגובה שלה לגביו , אני ממש מקווה שהיא לא תחשוב שאני חולת נפש.

כל פעם שאני מסתכלת על החפצים בחדר שלי אני נזכרת ביום אחר, וכמובן אחרי שאני נזכרת ביום אחד כל הסיפורים האלה רצים כמו סרט נע.
כמו הארנב שיש לי ליד המיטה שב"מ צבע את העיניים שלו עם לק שחור. (לא חיה אמיתית כן? מין פסל קטן כזה)
או הבקבוקי ייגר הקטנים שהוא כל פעם היה בודק אם יש משהו בפנים.
או היום בו היינו אצל י"י וההוא שתה יותר מדי עד שהוא השפריץ לעצמו לימון לעין והתחיל לצעוק "ארג אני פיראט"
כל כך הרבה זכרונות. שנה כל כך עמוסה ומדהימה.
זה חסר לי לפעמים.