אני מתגעגעת לזמנים בהם "חברים" היו אנשים שגרו ברחוב שלך והיית משחק איתם משחקי מחשב גרועים.
או לתקופה בהם חברים היו אנשים שהיית אוכל איתם ארוחת צהריים ומדבר על שטויות,
או על התקופה בה חברים היו אנשים שאומרים לך היי בבוקר, כי גם ככה יש מעט מהם.
אז איך לעזאזל הגעתי מתקופה של שני אנשים מכירים אותי ואחד מדבר איתי לכל העולם ואשתו מכיר אותי ואחד מדבר איתי.
טוב, אז זה לא אחד, זה חמישה. אבל זה עדיין לא הרבה.
יש את א"ל, שטוב, די חייב לדבר איתי כי הוא על תקן חבר. (דרפ. כן. החבר "מהיפה והחנון" או לחילופין "מהקומיקס של תומי" ההבדל היחידי בינינו שאני סלב רק כי "אה! זאת היא. שמעתי עליה")
יש את נ"מ וד"ר, שקאמ און, כאילו שמשהו ייגרום לנו להפסיק לדבר.
ולאחרונה הצטרפו מאור ברברבראום (נשבעת שזה השם, וכן, גם מהיפה והחנון) ואחיו הממש מגניב.
אז עכשיו זה שונה, עכשיו חברים זה חבר'ה שמדברים איתי על בסיס קבוע בפייסבוק ונפגשים איתי *במקרה הטוב* פעם בשבוע.
עכשיו חברים יכולים לגור בכל חור בארץ ועדיין להיות חברים.
עכשיו חברים זה כבר לא כל מי שאומר בוקר טוב, כי פתאום אני יכולה לבחור אל מי אני רוצה להתקרב, כי יש פתאום כמות גדולה של אנשים שרוצים את זה.
עכשיו חברים זאת פריויליגיה. לעומת משאלת לב כמוסה וחבויה.
מסתבר שיש חיים גם לחבר'ה שחיים בחור שקשה לצאת ממנו.
עוד חודשיים וחצי תל אביב, ואז חברים יהיו משהו שקיים כל הזמן, ואולי אני גם אהפוך לבן אדם אמיתי.
אמן.
-לעשות דברים נחמדים עבור אנשים - שווה שיט. כי אתם שמים על זה זין ועליי. על הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
