מכה אפורה.

"מתי בפעם האחרונה היית מאושרת?"
כשהסם זרם בדם שלי ולא הייתי צריכה לחשוב בכלל.

"ומה קרה שהתעוררת?"
הכל נשפך ממני כמו .. להקיא רגשות על המקלדת.

"וזה לא היה טוב נכון?"

לא. ממש לא. עדיף היה אם הסם לא היה יוצא מהגוף. אופוריה זאת חתיכת הרגשה.

"אז מה עכשיו?"

עכשיו? בתור התחלה להיות מסוגלת להביט במראה בלי לשנוא את עצמי. למצוא משהו אחר להישען עליו.

"כתיבה?"

זה ממזמן לא עובד. וכבר אין לי איפה לכתוב.

"כאן?"
כאן? חמש שנים אני כאן, חוץ מצרות וכמה דברים שבזמנו לא העזתי להגיד לב"מ.. זה לא נתן לי משהו.
"מחברת?"
אם לא הייתי מאבדת אותה, אבל זה תירוץ מפגר, אני פשוט מתעצלת לקנות חדשה.

"אז נו."
סתום את הפה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, אה?"
תמיד ידעתי, אתה יודע שזה הדדי נכון?.

"רק לא בצורה הנכונה."
בצורה הכי נכונה. אל תהיה אידיוט. זאת הצורה שבה זה אף פעם לא יהרס.

-אני צריכה לחזור לסרטים. לעשות סרטים היה טוב כמעט כמו סמים-

"You're living inside of my head,

Though I thought that you allready left"

-אז חשבתי-

אני מתגעגעת לפולי - ויויאן.
אני מתגעגעת ללצלם דברים בשש בבוקר בגלעד ועין תות. (אשכרה מקומות. כן.)

אני מתגעגעת להרגשה של להיקבר מתחת ליותר מדי דברים. 

הרס עצמי זאת אגדה אורבנית לא?.

fuck this.