מכה אפורה.

כשאקפוץ מן הגג, או כשאחתוך איזה וריד ראשי או אולי כשאקח את האקדח ואתקע את הכדור ברקה,

אני אשאיר איזה מכתב, איזה מכתב שליו.

קצת מילות פרידה שישאירו טעם לוואי של מתיקות ושנאה, כי לא תצליחו לשכוח.

כשאקפוץ, או אחתוך או  שאשלח כדור לעצמי ברקה, אני אדבר על השלווה שבשעת הדמדומים,

על העצבות שבחשיכה המתמשכת, על חוסר היכולת שלנו לקבל החלטות ולעמוד בהן,

וכל אחד מכם יישנא אותי יותר ויותר, כי לא תצליחו להבין איך אדם שליו כל כך יכול לעשות משהו הרסני כל כך.

או אולי, תשנאו על זה שלא ידעתם שזה בא, תשנאו על זה שלא יכולתם לראות את השברים בבשר הלבן נעשים.

כי לתת אותי למוות לא היה הדבר ההרסני באמת, ואתם פתאום תכירו בעובדה הזאת, תחיו איתה, עם השבר בלב. עם הידיעה שלא יכולתם לעשות דבר, ואולי יכולתם לעשות הכל.

אבל אולי, אולי או כנראה, לא תרגישו כלום. המוות הזה יהיה עבורכם נקודה קטנה בחיים שתהנו לקבל קצת תשומת לב ממנה "כן, מישהו שהכרתי פעם התאבד, וזה כואב ומוזר".כנראה שלא יהיה לכם אכפת, וששברון הלב התמידי היה רק שלי,

אבל כשאני אקפוץ, או אחתוך, או אקבל כדור לרקה,

אני אחשוב עליכם, אחד אחד מכם, ואדע שיכולתי להמשיך לחיות, ושזה פשוט לא היה שווה את זה.