מכה אפורה.

אני לא בטוחה מה משך אותי לחזור לפה,

אולי זו ההבנה שאני לבד, למרות שאני מוקפת חברים טובים שאוהבים אותי,

אולי זו ההבנה שנמאס לי מאיך שחייתי את החיים עד עכשיו,

אולי זו ההבנה שזה בחיים לא יעבוד בינינו, ושאני לא אשמע ממך כנראה בקרוב,

אולי.

ואני שונאת את הפנים שלי כל כך, אני שונאת את זה שהן שמנות לאללה,
אני שונאת את זה שהן לא דקות כמו של ג"א, ושהן לא נשיות, ושאני נראית כמו ילדה בת 12 כמעט בכל רגע נתון.
הלוואי שהייתי יפה.

ואני שונאת את זה שאני לא מצליחה בעבודה, כמו שהייתי רוצה.

אני שונאת את זה שהכדורי שינה לא עוזרים.

אני שונאת את זה שהחרדות לא פוסקות,

אני שונאת את זה שהדכאון לא הולך

ושהמחשבות הטורדניות ממשיכות חזק יותר ויותר.

אני שונאת את זה שאתה מחבק פעם בחודש.
ואני שונאת את זה שאני לא יכולה לומר לך איך אני באמת מרגישה כשאתה כאן.
אני שונאת את זה שאני צריכה "מילוי" לרגעים בהם אתה לא פה,

ואני שונאת את זה שאני לא יודעת איך להחזיר את הזמן לאחור.

אני רוצה שיער צבעוני. אני רוצה להיות טובה יותר.
אני רוצה להתמודד טוב יותר עם דברים, כמו האדם שאני משתדלת להיות גם אם אני לא.
בסופו של דבר. מתישהו. אני אצליח.
לאט, אבל בטוח.