מכה אפורה.

אני כנראה אף פעם לא אודה בזה מול אף אחד, 

אבל נשברתי כל כך, כשעזבת.
חשבתי שבחיים אני לא אשרוד את זה,

להיות רווקה? דה פאק? איך עושים את זה?
ואז גיליתי ש... זה לא כזה נורא.
אבל אני לא אודה בזה.
ששברת לי את הלב לחתיכות כל כך כל כך קטנות,
שאני לא יודעת אם אני בכלל מסוגלת לאסוף את השברים,

ולאחות את הפצעים, ולאהוב.
אני אמורה לאהוב, משהו , מישהו, איכשהו,

אני חושבת עליך רבות. כמעט כל הזמן, כבר פחות רוצה אותך.
הזמן עשה את שלו.
אבל א"ר לא הולך לדבר איתי כשהוא יחזור.
וז"י חמוד, אבל לא יהיה שם שום דבר,
ואני?
אני לא יכולה לאהוב את עצמי, גם אם אני אתאמץ קשה.
אני אמות כשאני ממלמלת בבכי לתוך הכרית.
דמעה אחר דמעה תזלוג.
ואני פשוט אבכה. על כל רגע שבו שנאתי את עצמי כל כך,
שלא הצלחתי להחלים מעולם.
אני אשנא את עצמי על זה שפישלתי. שיכולתי לעשות טוב יותר.

אני כל כך רזה עכשיו שהורידים בולטים לי על כפות הרגליים,
הצלעות שלי נראות כמו סרט תלת מימד דל תקציב.
האגן שלי דקיק וניתן לראות את מבנה השלד שלו
והצוואר? מפתיע אותי שיש שם עור בכלל. מרוב שרואים אותו בולט.
אני פוחדת להתפשט מולך, כי הגוף שלי דוחה. כי הוא כואב. כי הוא שרוט וחבול.

אני פוחדת מאז שי"ח תקף אותי. בדירה שלי. ושלא הצלחתי להביא את עצמי ללהעיף אותו משם.
היה לי פאקינג אקדח מתחת לכרית. ועדיין.

זה יקח מלא זמן, אולי, עד שאוכל בכלל, שוב. וכל מה שאני רוצה זה שתהיה פה, ותגיד שהכל יהיה בסדר ותלטף את השיער שלי ותנשק אותי בתשוקה המטורפת שנישקת אותי בה עד עכשיו.
אבל אתה לא הולך לומר כלום. ואני לא אגיד כלום, כי אני אני. וזה יתמוסס, ואז תצא עם מישהי אחרת, שכן תרדוף אחריך , עד שתהיה שלה.
ואני פשוט אביט מהצד, ואמשיך לקוות שאולי תשים לב אליי מתישהו, כמו עד עכשיו. אז מה זה משנה,
חיכיתי שלוש שנים. אני יכולה לחכות עוד שלוש. או יותר. בסופו של דבר תיזכר שאני שם. אני מקווה. 


*הנה מצחיק -

באמת שאני לא מבינה למה חברים שלי שולחים לי תמונות של תינוקות,
אני יודעת איך יצור לא מתפקד שבוכה כל הזמן נראה
יש לי אקסים.