מכה אפורה.

יש שאומרים שהדרך עצמה, הטיפוס, השאיפה, הרצון להשיג והמטרה הם אלו שנותנים לאדם את האושר שלו.

אם כך,

יש לראות את סיזיפוס כמאושר.

אז אחד מחבב אותי ונמשך אליי נורא, אבל אני לא חושבת שאני נמשכת אליו אפילו מעט.

אחד אמר לי שהוא מצא מישהו, או מישהי, טוב, אז סתם חיכיתי לו חצי שנה.

אחד נטשתי כי נמאס לי ממנו.

ויש יותר מידי אחדים. ואני מרגישה בודדה.

אני חולה ומתוסכלת. ומרגישה שזה בחיים לא יעבור. אז למה לנסות בכלל?.

~

"את כותבת מדהים" - "וואו את ואתגר קרת אותה רמה!" - "אז העלית קטע של חנוך לוין לאינטרנט, מה עשית בזה?" <אני כתבתי את הקטע הזה> "וואו. פשוט מדהימה!" - "יש לך סגנון ייחודי, מרגישים שזאת את שכתבה את זה אי אפשר לזייף סגנון"

אז למה אני לא מצליחה לכתוב סיפור ? למה הכל תמיד נעצר לי באמצע?
ישלי 6325 מילים. אבל המספר עומד. ולא רק שהוא עומד, כל מה שכתבתי לא באמת תקף. כי הוא כתוב כמו סדרת טלוויזיה ולא כמו ספר.
אני לא יודעת לכתוב ספר. אבל אם תגידו לי לכתוב קובץ מילים שהמטרה שלו היא להיות מעובד לסדרה, וואלה, מצאתם את האדם הנכון.

אבל אני רוצה ספר!.

נמאס לי. כישרון אדיר יש לי. מסתבר. וכלום אני לא עושה איתו. כלום.

אני כל כך מיואשת כבר. אע.

שמישהו יעזור לי..