מכה אפורה.

*קטע מיום רביעי*
מדהים אותי שאני כבר לא זוכרת את הפנים שלך בכלל,

מדהים ששכחתי איך אתה נשמע, ואיך החיבוק שלך מרגיש,

מדהים ששכתי את העיניים שלך. שבד"כ היה מספיק מבט אחד שלהן והעולם שלי היה מתהפך.

מדהים שככל שהזמן עובר, כבר שכחתי אותך.

*אירועי אתמול*

אז נתקלתי בך בטעות באוטובוס, ונזכרתי. נזכרתי בכל מה ששכחתי בכל מה שחשבתי שכבר לא קיים.

בכל שיחה ויום ורגש ומילים ומה שאי אפשר לתאר בכל אלו.

חשבתי שכל זה יהיה סתם לא מזיק, אחרי הכל, שנתיים שלא התראינו ובקושי דיברנו אבל זה כן מזיק,

כי לפגוש אותך מזכיר לי כמה מטורף היה הקשר שלנו, כמה חזק וטוב הוא היה, וכמה מפחידה התחושה הזאת שאולי לא יהיה לי קשר כזה אף פעם.

את הרגעים המעטים בהם ישבתי מולך ולא הייתי צריכה לדבר בשביל שתדע מה קורה איתי,

 את הצלילים ואת הקול הזה, שאולי אני לעולם לא אצליח לשכוח.

עברו שנתיים, כמעט שלוש, ואני לתומי חשבתי שזה נגמר, וזהו זה. והרי, לא הייתה לי שום סיבה להאמין שלא.

ואז באת , והוכחת אחרת, שבקצב הזה, זה אולי לעולם לא ייגמר.

מסתבר ד"ב, שאני כנראה לעולם לא אשכח אותך.

ושאיך שדברים זזים בראש שלי  לעולם לא אמשיך ממך הלאה. 

בעיות שינה.

בעיות בגרון.

חוסר מעש.

ובאופן כללי אין לי כח,

לפחות מחר יש מסיבת גיוס לדרומי ולעוד מישהו שאני לא מכירה,

אני חושבת ששעתיים עם הדרומי זה בדיוק מה שחסר לי. רק בלי האינטונציה הסרקסטית, זה באמת מה שחסר לי.

דרפ.

כיף לי. ממש כיף לי . סופר כיף לי. למעשה, בחיים לא הייתי כל כך מאושרת לכל כך הרבה זמן.

כמעט סיימתי את חדר החדשות, למעשה, סיימתי.

שתי כתבות שלי עומדות לעלות והיום אני שולחת את השלישית,

עוד מעט שולחים אותי לסקר סרט חדש וזה מגניב.

והייתי כמעט שבוע עם א"ל והכל בסדר. 

עכשיו רק לברר מה הבעיה של הגוף שלי ואז הכל יהיה יותר מבסדר.