מכה אפורה.

מהדברים שנהניתי לשיר פעם, ועכשיו נחמד לי לשמוע.

ביום שישי תעבור שנה, שנה מאז שכל הרע הזה התחיל, שנה מאז שסבא נפטר,

שנה. פאקינג שנה.
זה לא קרה לפני שנה, זה קרה לפני חודשיים. ככה לפחות זה מרגיש.
"אזכרה לסבא".

אין לי איך להמשיך מכאן. 

מצחיק אותי שעדיין במאה ה21 אנשים מאמינים שהם מפחדים מהחושך בגלל שהם לא רואים דבר.
הדברים שאנשים רואים בחושך זה את הפחדים שלהם.

החשכה היא לא סתם דבר מפחיד, היא הדבר הכי מפחיד.

היא המהות של חוסר אונים, שקיפות, לא מוגנים וכו.
היא הפחד עצמו.

אנחנו לא פוחדים ממה שאי אפשר לראות בחושך, אלא ממה שהחושך מראה לנו כשאין לנו איך לברוח ממנו. 

אני מניחה שאני לא מעדכנת מתוך חרדה.

זה כנראה לגיטימי אחרי ב"ק (לחברי המועדון - האחד הזה שלא אהבנו)

אחרי הריגולים בפיכסבוק , הגיוני שהוא עוד מתנחל כאן (כן בטח)

אני אלך למות -כרגיל- באיזה פינה.

לפחות אני מקווה לראות את החבר היום.