טריגרים - אונס, אלימות מינית, ניצול נפשי, רצח, סקס.
.
לא עברו עשר דקות מהרגע שהיא נכנסה לבית שלו, והיא ידעה שהיא עומדת למות.
האורות היו סגורים מלבד שורת מנורות ירוקות שהותקנו מבעוד מועד והובילו אל חדר האמבטיה.
בדיוק כמו שהוא הבטיח, היא חשבה לעצמה. יהיה לה מוות נקי, עם עלי כותרת כמו שהיא תמיד חלמה. את מכתב "ההתאבדות" היא השאירה על השידה בכניסה למקלחת כמו שהם קבעו מראש.
"זאת תהיה הפעם האחרונה שתהיי כאן, או בכל מקום אחר, את מודעת לזה, נכון?" הוא שאל בפעם הקודמת שנפגשו, כחודש וחצי אחרי שהוא סיפר לה על התחביב שלו. "כן." היא ענתה , בלי היסוס. "זה ייכאב. אבל את תהני מהכאב, זה ידמם, ואת תראי את היופי האדום שרץ בתוכך כל השנים האלה. את תמותי צעירה ויפה, מאופרת ונקייה, אבל את תמותי. אין חרטות מהשנייה שנכנסת לכאן." הוא לוחש באוזנה, מסיט את שערה החלק הצידה.
"אני יודעת. קראתי את תנאי השירות" היא עונה בטון ארסי. הוא צוחק ומחבק אותה. "זה לא שאני בן אדם רע, את יודעת שאכפת לי. אבל הן באות מרצונן החופשי, ובסופו של דבר הן מבקשות את זה, ואני לא יכול להישאר אדיש לקול הדק והמתחנן שלהן" הוא מעביר יד בשיערה, בעדינות. משחק את המשחק הקבוע שלו.
"אם להיות נחמד, רזית. אם להיות כנה איתך, היה לך יותר יפה כשהיה במה לתפוס" הוא מאכיל את השנאה העצמית שבה.
היא עומדת עם הגב אליו, הברזים פתוחים והמים זורמים פנימה, ממלאים את האמבט ומציפים את עלי הכותרת. הוא מביט בגוף שלה, הגוף הנשי והחטוב שלה, רואים שעבדה קשה כדי לרצות אותו.
"אני כבר לא ילדה" היא לחשה באוזן שלו בזמן שהוא רוכן מעליה, עולה ויורד.
"אני לא ילדה מאז שהכרנו" הוא גונח בעוצמה, מנשק אותה ונשכב לצידה. מחייך וצוחק לעצמו. הן היו תמיד כאלה, ילדות קטנות בגוף מבוגר, חסרות ביטחון , מחכות שמישהו יגיד להן מה נכון ומה לא נכון, מה צריך לקרות ומה עדיף שיישאר נעלם. הלב שלהן טהור , אבל הוא לא רואה את זה. הוא רואה את חוסר הביטחון. את היכולת להרוס ולתכנת מחדש. הוא רואה את היכולת לשלוט ולשחק בהן, כמו בובות על חוט, הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים הרגישים, איך ומתי ללחוש את המילים הנכונות, כמה זמן מותר לו למרוח אותן בין פגישה לפגישה, ואז גורם להן להתפתל למשמע קולו ולרצונותיו הנלוזים. הוא יודע להעצים את השנאה העצמית שלהן לרמות שהן לא יוכלו לשלוט בה, והפגיעה העצמית תהיה בלתי נמנעת. השנאה העצמית תהיה חזקה עד שהן יירצו אותה לבד, והקרבה שלו אליהן תהיה כה חזקה עד שהן יירצו את זה ממנו.
זה לא שהוא היה אוסף אותן בכוונה, הן פשוט היו שם. חוסר הביטחון שלהן נתן לו משהו לשחק איתו, לבדר אותו, לחמם את המיטה שלו ולמות בידו. היו לו אוסף של סכינים משוננות בדיוק למטרות האלה. אחת לכל סוג מוות שהיו מבקשות ממנו. בין אם זה חתך עמוק בצוואר בעוד היא קשורה לראשי מיטתו והוא מזיין אותה, לבין אם זה כמוה, מוות נקי ונעים באמבטיה בזמן שהיא מרגישה נאהבת בפעם האחרונה.
כל מה שהן יבקשו הוא ימלא. וזה לא שהוא שנא נשים, ברור שלא. הוא אהב אותן, אבל מרחוק.
הוא אוהב להעריץ אותן, ואז לתת לדמותן להישאר כך לנצח. בלי להירקב ע"י ידיו המתוקות-מרות של הזמן, שמעמיקות את הקמטים, זורעות מלח לצלקות, שורפות ומקימות את הכאב לתחייה.
אשר גורמות לצחוק להישמע חיוור ולציפורניים להישבר במהירות. הוא נותן להן את האפשרות להישאר יפות, בלי הזמן, בלי ההמשכיות, עדיף להן כך. הוא משכנע אותן. בלי הכאב והשנאה שגדל וננטע בנפשן יחד עם כל שברון לב וכל דחיה וכל חרדה שנוצרת.
הוא הצמיד את גבה אליו, ביד אחת אוחז בסכין וביד השנייה משחק באחד משדיה, עם הפה הוא עובר על צווארה, נושך ומנשק לסירוגין, מקשיב בהנאה לקול גניחותיה הכנועות.
הוא שורט אותה בעדינות עם הסכין הדקה ביותר שלו, עובר על כל סנטימטר בגבה החשוף, מתמכר לקולות החנוקים שהיא משמיעה. כשהיא מנסה להתגבר על הכאב.
"משהו בדרך שבה אתה נוגע בי לא מרגיש לי נכון" היא אומרת ומונעת ממנו להוריד את שמלתה.
"במקום להיות נעים זה כואב, במקום להיות חם זה קפוא, כאילו אתה לא נמצא שם בכלל" היא מסיטה את ראשה כשהוא מנסה לנשק אותה.
"אז למה את פה?" הוא מביט בה לרגע קצר. שתי רגליו נועלות את הרגליים שלה כך שלא תוכל להזיז אותן בעוד שתי ידיו עסוקות בלקשור את ידיה לראש מיטתו.
היא מנסה להימלט אבל ללא הצלחה
"אין לך בשביל מה לנסות לברוח. את פה מרצונך, ואת יודעת את זה" הוא לוחש לה באוזן בעודו מכסה את עיניה וסותם את פיה.
ביד אחת הוא מסיר את השמלה שלה וביד השנייה מפסק את רגליה.
"את יודעת שזה מכעיס אותי כשאת אומרת דברים כאלה." הוא נועל את רגליה עם רגליו שוב,
ומסיר את הבוקסר בעדינות השמורה רק לו.
"את יודעת שאני משתדל" הוא לוחש לתוך אוזנה ובמכה אחת מכניס את כולו פנימה.
הדמעה הראשונה זולגת מעיניה.
היא מסתובבת אליו. נותנת לדם מן הפצעים להתערבב עם המים, מניחה את הסכין בצד ומצמידה אותו אליה.
"זה מה שאת רוצה?"
"כן" היא מהססת, הוא שומע את זה בקול שלה, אבל הוא הבטיח והיא ידעה לאן היא באה. אין דרך חזרה. הוא מלטף בעדינות את שיערה, מעביר אצבע אחר אצבע, מסיט אותו מפניה.
"אני רוצה שתביטי בי" הוא מרים את פניה למעלה
פתאום נשמעה דפיקה בדלת, הוא יוצא מהמיטה ומסתכל מהעינית החוצה, מעמיד פנים שהוא לא רואה שם אף אחד והולך להכין קפה. כעבור שלוש דקות נשמעת הדפיקה השנייה, הוא ממשיך בעיסוקו. אם תהיה דפיקה שלישית הוא ייפתח, בד"כ יש. הן לא מוותרות כל כך מהר על עוד לילה איתו. הדפיקה השלישית נשמעת, הוא מחייך לעצמו וניגש אל הדלת.
היא עמדה שם והביטה בו, מתוחה ולחוצה אבל מהר מאד הוא הרגיע אותה והכניס אותה פנימה.
הוא לא היה טוב בשיחות חולין, הוא היה משתדל, באמת. אבל הוא לא היה טוב בהן, זה תמיד הסתיים בפלירטוט הרסני ובסקס נצלני. זה לא שאין לו מצפון, הוא פשוט לא חושב שזה דבר רע,
הן באות מרצונן החופשי, הן לא הולכות כשהוא לא עונה, הן לא חוזרות על ארבע כשהוא מתעלם, הן מתחננות לאונס, והן בסופו של דבר מתחננות גם לסכין.
האמבט כבר מוצף מים ודם והוא סוגר את הברזים. מניח לחום לעטוף אותם ולאדים לכסות את המראות.
"אני פוחדת" היא לוחשת וקולה מהדהד בחדר.
"זה בסדר. גם אני" הוא משקר. נותן לה להרגיש שאכפת לו, שאולי הוא אפילו יחשוב עליה כשכל זה ייגמר. אבל שניהם יודעים שזה משחק.
היא אוחזת את היד שלו בחוזקה. "אני רוצה שתזיין אותי. אבל כמו שאני רוצה, לאט, לאט ובעדינות כאילו אני הדבר הכי שביר שאי פעם החזקת ושנייה לפני שאנחנו חוצים את קו הסיום תתקע לי את הסכין בחזה. כי ככה מרגיש להיות איתך"
הן תמיד מוצאות את האומץ לפני שהכל נגמר, להגיד את כל מה שהן באמת חושבות, כשהכל כבר מרגיש אבוד, מה זה משנה אם אהבת יום אחד יותר או יום אחד פחות. זה נגמר, והן יודעות את זה.
הוא מכופף את הידיים והרגליים שלה וקושר אותן יחד על גבה. היא מנסה להתנגד, אבל לא מצליחה. הוא צוחק ומסובב אותה על הצד, מביט ארוכות בכל קימור, סופר בפניה את הפגמים, את הידיים הבשרניות מדי, לטעמו. הבטן שיכלה בלי בעיה להיות דקה יותר, הירכיים. הירכיים השמנות שלה, והכתפיים הרחבות מדי בתור אישה שלה. שלא להזכיר את הפנים העגולות שלה והאיפור. האיפור המרוח והמוגזם מדי שלה, הצבעים על העיניים, הצבעים בשפתיים, הצבעים בשיער. הכל יחד גורם לה להראות מגוחכת כל כך, והוא לא חוסך ממנה אף מחשבה. אף אמת כואבת ומרירה על כמה שהיא לא מושכת אותו והוא פשוט נהנה לתקוע את הזין שלו במשהו חם.
היא נשכבת לאחור בתוך המים הרותחים, נותנת לכאב למלא אותה. הוא תופס את שתי הידיים שלה.
"לא. הפעם אתה תיתן לי את כל מה שיש לך לתת, בלי מעצורים, בלי ניסיון לשחק בי, בלי להתייחס אליי כאל בובה." הוא משחרר את ידיה ואוחז בירכיה, מפסק אותן בעדינות כפי שביקשה. אלו היו הרגעים בהם הוא היה לומד באמת לאהוב אותן, הרגעים בהם הן היו כנות איתו לחלוטין, מבקשות ממנו את הדברים שלא להן אומץ להודות שהן רצו. את האישור הכל כך מיוחל הזה ממנו. שהן ידעו שלמרות כל המשחקים והשקרים והירידות, הוא אהב אותן ודאג להן, אפילו מעט.
באותו רגע הוא באמת אוהב, ובאמת אכפת לו, והוא נותן את כל מה שיש לו כדי להשאיר אותן עטופות באהבה בזמן שהסכין ננעצת עמוק בבשר שלהן.
הוא נוהג במכונית, מכביש ראשי אחד לכביש ראשי אחר, היא יושבת מאחורה. ידיה כפותות ופיה מכוסה. עיניה אדומות מדמעות וגופה מכווץ מפחד. מדי פעם הוא מסתכל אחורה ומחייך. הוא אוהב אותן ככה, מפוחדות, הוא אוהב את זה כשהוא בתוכן והן מכווצות חזק עליו. זה גורם לו להרגיש גדול ואימתני. הוא אוהב את הכח שיש לו עליהן, את היכולת שלו לגרום להן לעשות מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה.
הוא מחנה מחוץ לבית שלה ונועל את הדלתות.
"היי, הגענו" הוא מעיר אותה בעדינות, נותן לה לחשוב שעכשיו הוא ייפתח את הדלת וייתן לה ללכת.
"הגיע הזמן לקיים את ההבטחה שלך, את יודעת" הוא מסיר את כיסוי הפה שלה ופותח את המכנס.
"בב...קשה.. רק תן לי ללכת ... הביתה" היא ממלמלת מתחת לדמעות. "אבל הבטחת" הוא אומר בנוקשות "ואת יודעת כמה אני שונא שמפירים הבטחות"
"רק נשיקה, זה ייגמר מהר. אני מבטיח" היא מהנהנת והוא מקרב את הפה שלה אל הזין שלו. מוריד ומעלה את הראש שלה בקצב שנח לו ובעומק שלו, מתעלם בשלווה מהדמעות החמות שנוזלות מפניה. "אל תבכי, לא עשית שום דבר רע, הכל בסדר" הוא מחייך אלי ומנגב את דמעותיה.
"רק עוד קצת וזה נגמר" הוא אומר ומגביר את הקצב. היא מפסיקה לבכות, נחושה לרצות אותו.
הוא רוכן מעליה, מתיז מים ודם לכל עבר, עולה ויורד. נכנס ויוצא. יד אחת מחזיקה אותה שלא תיפול לתוך המים, היד השנייה מחזיקה את הירך הימני שלה כך שיוכל לחדור אליה בנוחות. היא מחייכת ומסתכלת עליו. הוא נשען אחורה ונותן לה לרכב עליו כשהוא מזיז אותה אחורה וקדימה בקצב שנוח לו. יד אחת מונחת על גבה בעוד היד השנייה מושכת את הסכין שהניח מראש על האמבט.
הוא הביט בה כשהיא הפסיקה לנשום, הוא הביט בה כשהגוף שלה התחיל לפרפר ושדם זרם לכל מקום. הוא ליטף את שיערה בעדינות, מעביר אצבע אחרי אצבע. הוא עוצם את עיניה ומחייך.
הוא קם ויוצא מהחדר. שוטף פנים ומחליף בגדים. לרגע הוא תוהה איך ייפטר מהגופה ושנייה אחר כך עולה השאלה החשובה באמת, מתי הוא יגיע לקורבן הבא.
משום מה חשוב לי לציין שמעבר לזה שד"ב הוא הדמות הראשית פה (יואו נ"מ. נכון עלית על זה לבד?)
גם הבלוג הזה היווה השראה להרבה מהקטע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
