מכה אפורה.

נמאס לי לא להצליח בכל מה שאני אוהבת.

נמאס לי לצלם גרוע.

ולכתוב גרוע.

ולשיר גרוע.

ונמאס לי לשחק גרוע.

ונמאס לי לביים גרוע.

ונמאס לי.

אני רוצה שמשהו אחד יילך לי, לא מגיע לי ? באמת?.

יהיה נחמד, לחזור לשגרה הזאת, בה אני קמה מחובקת בתוכו.

העיניים שלו מביטות בי בחמלה וברחמים,

בהבנה האינסופית של העיגולים הכחולים האלה,

ובינתיים, נדמה שאני קמה בתוך עצמי, בתוך שמיים זרועים כוכבים,

ומדבר אינסופי שמלווה אותי, גם ברגעים האלה, הקשים, המציקים,

גם כשאתה חסר.

הראש מופנה קדימה אל הזיכרון, והדמעות יורדות בשטף.

מתי אני אוכל כבר לשיר בשבילך?

"אני אוהב שוקולד..ועוגות גבינה" השיר האחרון ששרתי לך, סבא. אני מבטיחה שאני עוד אמשיך.

י"ק בטח חושב שאני זונה, בהנחה שהוא חושב, עליי, לפעמים.

גם ס"פ בטח חושב ככה...

טוב נו הבאתי את זה על עצמי, נראה לי.

ובדידות וכעס הם כבר לא תירוצים במיוחד לא כשאני , אני ואין דבר כזה אצלי בדידות או כעס..

זין.

לפעמים להיות אני זה דווקא כן בודד. מבפנים, לא מבחוץ.